אורחים: עמיר לב, איגי דיין, ג'ורג' יוסף סמעאן, נושי פז.

איך אמר השיר ההוא של משינה – משהו חייב להשתנות. והנה – יובל בנאי מגיע עם המשהו הזה.. לא שינוי דרמטי, לא מהפך. שינוי.
יובל בנאי הגיע ללבונטין. זה אומר: איגי דיין בכובע בוקרים מחמם אותו רבע שעה וחוזר להדרן האחרון – "נגעה בשמיים". זה אומר – כסא. גיטרה אקוסטית. זה אומר חיוך מבויש. זה אומר חיוכים טובים לעמיר לב שלידו. שיר הרעות הגלילית. התחברו בחצרות משותפים, בלילות של אוויר הרים צלול כיין.
עמיר לב הוא אמן של לב גדול שהגיע גם ללב של יובל. איפה משינה ואיפה הערב הזה. זה לא שלא הגיעו תזכורות (גם למשינה) באחלה ביצועים, אבל בשורה התחתונה זה – תנו לשיר ולנגן בשקט, בסבבה, באינטימי, תנו להתחבר עם עצמך-פנימיותך.
אהבתי את הערב הזה שחיבר בין "מעבר להרים", האחרון של יובל, ובין כל התחנות שבדרך כולל רש"י דאב, גם בינו ובין עמיר לב (דואט יפה ב"ברחובות שלנו") ובין נגן הכינור יוסף סמעאן. אהבתי דווקא משום שהוא נשמע כאיזשהו ניסיון לגעת במקומות אותנטיים בלי הדציבלים של הפארקים, בלי עם ישראל בא לחגוג.
פתח ב"מנגנה", (מרש"י דאב) שיר על שאלות קיומיות, על השינוי בחיים, על החיפושים, כשההמוטו – "לוקח גיטרה ממשיך לנגן". חיוך נוסטלגי מגיע ב"מעבר להרים" נזכרים בתמונות מאי-פעם, זרם כזה של מחשבות-זיכרונות. מנגינה רזה. קצב שמושג באקוסטית. אין תופים. אין בס. אין כלום.
פתאום פולק סינגר. פורט אקוסטית, ברוח הטרובדורים האמריקנים של תקופת הפולק, ואולי קאונטרי סינגר כשהוא שר על החצר של אלינור. לפעמים החיים הם יפים, לפעמים ההרגשה היא שאלהים צייר לך אופק. יובל בנאי נשמע כל כך רגוע, רחוק משדות הרוק הרועמים.

אולי סוג של תרפיה, לשבת ולשיר ברכות ובשלוות נפש כזו על מקום קסום שעושה דברים טובים לבנאדם. לא שירים שמבשר בשורות על בנאי חדש ואטרקטיבי. אלא על בנאי רגוע, משלים עם מצב. הוא לא שר "מדינה בדיכאון" מ"רש"י דאב" וגם לא "למה לי פוליטיקה" מ"משינה", אבל הוא שר "ג'וליה" – בליווי האורח-גיטריסט נושי פז – "יש לי יום הולדת אף אחד לא בא", ואילו ג'וליה שכן הגיעה – לא תשבור לו את הלב. בנאי מנסה להתחבר למקורות המיסיסיפי. בלוז ישראלי עם גרוב פולקלורי שמח למרות הביאוס. אווירת הבלוז מגיעה בריגושים גם מ רחוק רחוק" על אבא לילדים שהולך ומתעוות. וב"דברי הימים" זה מעין וידוי מסכם על חלום שנשבר, על מה "שהייתי ונהייה כה רחוק". ויש אקורד אופטימי בסיום …
כמו שכבר אמרתי על האלבום החדש של יובל: הרוקיסט מגיע היום מהצפון למרכז להראות שהוא בימי חשבון נפש, צליל נקי בלי רוק ודיסטורשנים. במהות זה הוא. כותב טוב. רגישות. כישרון. אז האקוסטית נותנת לפעמים תחושה של להיות איתו אחד לאחד בסלון. לא נורא, אפילו נכון מבחינתו, גם מבחינתי.

יובל בנאי – מעבר להרים וידאו מההופעה