בזמנו החמצתי את הסט של מי נחשב הגדול ביוצר בתחום הדי-ג'איות שנערך ב"האמן 17". קוראים לו פול ואן דייק, די.ג'יי, מפיק ורמיקסר גרמני, מחלוצי הטראנס המועדוני וה-Progressive Trance, כיום מבכירע המובילים של הז'אנר. ואן דייק היה בעליו של לייבל שהוציא לאור אלבומי דאנס, נחשב בזמנו די.ג'יי מבוקש בכל העולם וניגן בקביעות ברדיו בגרמניה. מדובר באחד המפיקים הבולטים-חשובים-משפיעים ביותר בעולם הדאנס, על סוגיו השונים. האיש קיבל גראמי ב-2005 על האלבום הדאנס/אלקטרוני הטוב ביותר – Reflections .
ככה שכשאני מקלף את הניילון מהדיסק, רף הציפיות מתרומם קצת מעל לגובה הממוצע כשמדובר בז'אנר הרחבות. זה לא "עוד" אלבום של קוסם הרמיקסים. הוא מביא שיתופי פעולה עם דיוויד ביירן ("טוקינג הדס"), ג'סיקה סוטה מ"פוסיקט דולס" ב"לילות לבנים"), אשלי טומברלין ("לומינארי"), Alex M.O.R.P.H, לו פי שוגר, ראייין מרשנט, וויין ג'קסון.
האלבום הזה הוקלט ב-2007, שנה שבה כך טוענים הוכרז מותו הלא רשמי של הטראנס. ואן דייק לא הכי מתרגש מכל מיני הספדים. לו יש תשובות לכל גל. תקראו לזה "אלקטרו האוז", "פרוגרסיב" או משהו. או כל שם אחר. זה גם אינו חשוב. עומק אל תחפשו במוסיקה הזו.
ובכל זאת יש הבדלים: מזמן לא שמעתי אלבום דאנס כל כך ווקאלי, מה שגם מעניק איזשהו עומק לאחדים מהשירים, למרות שהטקסטים די מחופפים. אני מקשיב ל"ניו יורק סיטי" עם אשלי טומברליין. זה דאנס אורבני (יש סירנות ברקע) מסוגנן שמתעלה באיכויותיו במסגרת הז'אנר. וכאן יש יותר מקצב מדונסס. פסקול של התרחשות שמתחבר מצוין לקטע שבא אחריו Castaway. לא כל 17 הקטעים באותה רמה כמו הטרייק הזה, אבל בשורה התחתונה – זה דיסק של מאסטר בתחומו.
