אני חוזר עם אמילו האריס לנשוויל הישנה והטובה. נשוויל זה גם הרבה חברים ותיקים שהגיעו אליה לאולפנים. היא נמצאת כבר במה שנקרא היכל התהילה של הזמרים האמריקנים ה- Hall of Fame זמרת מאוד אקספרסיווית, הבעת עומק, פרשנית מצוינת של שירים, משיבה רוח חיים בשירים ישנים, גם יוצרת אותנטית בסגנון קאונטרי, שזה למעשה פולק מיוזיק עם אלמנטים קלטיים וגם נגיעות בסגנון הבלו-גראס.
היא שרה שיר של ג'ון ווסלי ראות' – בסגנון מעין קלטי "חופים של חולות לבנים" Shores Of White Sands – "כאן אני מהלך שוב/חוזר לתחושה שאין מטרה בעלת ערך/ לשאת את עצמי הלאה" הטון הוא תוגתה המוכרת. האריס בחרה שירים כמעט בקפדנות קונספטואלית, שירים מרירים-מתוקים, על אהבות לא מוגשמות. Moon Son – הוא שיר כזה של אשה שבן זוגה מצא עצמו מאחורי סורג ובריח. ובכל זאת היא המשיכה בעקבות דמעותיו וקולו ללכת בחשכה. וגם "קינת האדם השבור". והנה עוד בלדה על אהבה לא מוגשמת – "קינת האדם השבור" שהפך "בהיר יותר מחיוורון" שיר שהאריס כתבה – וזוהי מוסיקת קאונטרי אותנטית. וזוהי זמרת קאונטרי שגם יודעת אלו זמרים להזמין לשיר איתה. דולי פרטון ווינס גיל ב"זהב", מייק אלדריג' ב-Kern River. גם קייט מקגאריגל.
אמילו האריס משתייכת לאולד סקול של המוסיקה האמריקאית, זמרים שכבר לא ישנו סגנון, לא יוסיפו מכונת תופים אלקטרונית. היא ממשיכה לשיר רוטס אמריקניים הכי ישיר ובלי קישוטים מיותרים. למעשה, עושים להאריס חטא כשמנסים להגדיר אותה קאונטרי או בלו גראס. היא זמרת מעבר להגדרות – כמו שהיא שרה. קול נצח. קול שמספר ספור הכי אמיתי. Brian Ahern, בעלה לשעבר הפיק את האלבום – בנאמנות מוחלטת לסגנון שלה. אוהבי קאונטרי: אל תוותרו. גם מי שלא מת על קאונטרי מיוסיק.