מה ציפיתם מקניה ווסט? עוד אלבום היפ הופ? האיש לא עסוק בהגדרות. הוא עושה מה-בראש שלו. אבל כאן קרה משהו מפעים. יש שהגדירו את הנוכחי, הרביעי שלו, "היפ הופ פופ ארט", לא "פופ ארט" מהסוג שאפיין את אנדי וורהול, יותר בכיוון של אוריינטציית פופ מתחדשת-מתקדמת, כמעט ללא שטיקים ראפיסטים, דגש על הפקה מוסיקלית מונחית תחושות ואווירה , מניפולציות סאונד יפהפיות – כולל קולו. סאונד פריך תודות למכונת התופים האלקטרונית העונה לשם Roland TR-808 ששימשה בעבר את תעשיית ההיפ הופ והטכנו. מישהו הגדיר את האלבום כשיר מזמור לכאב ולאומללות, שנוצר על רקע מותה של אמו וגם על רקע משברים בחייו האישיים. שיר הפתיחה נקרא "ברוך הבא לשברון הלב" Welcome to Heartbreak, והוא קובע את מפתח הנושאים באלבום, בין השאר נוגע קניה בריקנות שבהצלחה ובעושר, כאשר הצליל משמש תפאורה תואמת לתחושה. זה ממגיע עד הדרמה של See You In My Nightmares. והשיר קורע לבבות מהופעה בסינגפור – Pinocchio Story המושר במה שנקרא "פרי סטייל".
אווירת הדכדוך והקדרות עוברת לאורך האלבום בשירים כ"חורף קר", "אורות רחוב" וקטע הסלואו Say You Will. קניה משתף אורחים מכובדים בהפקה הייחודית יאנג ג'יזי, ליל וויין, הרבי הנקוק שאף הם תורמים תרומתם לצליל המלנכולי משהו. אני מריץ את האלבום פעם שנייה ושלישית. הוא מיוחד, מעניין, לא קונבנציונאלי, שונה מהקודמים שלו, ריתם נ' בלוז במובן המודרני של המילה, ואני מוכן לשחרר הגדרה כמו פיוז'ן מדליק של סול והיפ הופ. ההבדל הוא בכך שקניה כתב הפעם מוסיקה במקום להרכיב משהו מקלישאות היפ הופ וסמפולים על תקן מפיק-על. נאמר את זה כך: אם אני ממתין היום למאסטרפיס של סטיווי וונדר, אלבום כזה משלים במידה מסוימת את החסר – במונחים של חזרה לריתם נ' בלוז מסוגנן.
