הוצאתי את התקליט של 1972. שני ילדים מתולתלי שיער יושבים גב אל גב. מצטלמים בשביל העטיפה. ואם נעשה חשבון בתוספת שנתיים מאז הקמת ההרכב (1970), ואנחנו מקבלים 39 שנים. בואו נרשום במילים: שלושים ותשע שנים עברו מאז שני יוצרים נפגשו על במה אחת כדי לחבר כישורים, הומור, שגעונות ומוסיקה.
בית החייל, תל-אביב, סוף 2008. שניהם כאן. הצלילים כבר רצים הרבה לפניהם. חד האף עם החצי חיוך והבדיחה ממזרית העומדת על הלשון. המתולתל השחרחר הוא עכשיו איש כסוף שיער לתפארת, וכיוון שאינני זוכר מה הייתה עוצמת רוח התזזית שנשבה ממנו אז – אסתכן ואומר שהיא עכשיו הרבה יותר חזקה. מתי כספי עם הגיטרה, עובר לעמדת קלידים. גרוניך ינטוש את עמדת הקלידים לשני שירים, פעם אחת (ב"ק.ג.ב") כדי ל"התפרע" מאחורי גבו של כספי. כספי כהרגלו לא ירקוד על הבמה. הכי הרבה הוא יעשה את המרחק בין עמדת הקלידים לעמדת הגיטרה.
לפי רשימת השירים גם אלה שנוספו מהרפרטואר של כל אחד מהם במהלך השנים – שומדבר כמעט לא השתנה, פרט לשיר אחד חדש ("לא מצאנו אז כתבנו") שיגיע בסוף הערב,נדמה, שהוא אפילו קצת מבייש את הרשימה הישנה והטובה, שמתחילה באלהים. "אלהים מרחם", "כשאלהים אמר" ובהמשך דואט קלידים יפהפה על הפרלוד מס.1 של באך, אוברטורה ל"אל נא תלך" של רבינדרט טאגורי.
ונפתח בשאלה הפשוטה המתבקשת: היש הצדקה ל"מאחורי הצלילים 2008/9"? אני מניח שהשאלה הזו נשאלה בכל פעם שהם העלו את הערב מחדש. (כן, שלפתי גם את ההקלטה של 2002)
אשתמש בצמד מילים שחוזר אלי מהשיר "בן גוריון" ("מגיע לו") – מגיע להם שישמעו אותם גם בגרסת 2009. לא רק מגיע, אלא אף רצוי להגיע, בטח אלה שלא ידעו ולא ראו, אבל גם ממחנה הותיקים, בני גילי, גילם. נכון שאין חדש במאחורי הצלילים (פרט לשיר האחד הזה), אבל ממרום גילם, מנקודת הבשלות המוסיקלית העכשווית, מהניסיון הנצבר וההתמקצעות – מגיע להם שיגיעו להופעה המחודשת.
השירים – כמו יין ישן שמשתבח. האירוניה של יהודה עמיחי ב"אלהים מרחם על ילדי הגן" ("פחות מזה על ילדי בית הספר") גם ב"אבי". "ציור" של גרוניך, לחן מפותל שמשרטט את תחושות המלחין כאילו הוא מצייר במוסיקה. דואט פסנתר-גיטרה שתמיד היה רגע של התעלות. "מאחורי הגדר הלבנה" בקולו הגבוה והדק של גרוניך שלא איבד גרם מקסמו. וגם השירים של השניים שאינם קיימים בתקליט המקורי, התנקזו במשך השנים לערב הזה –, "נואבה", "שירים פשוטים", "הזמן עובר", "היא חזרה בתשובה", סימפטי" של "ציפור נדירה" שבאה כהקדמה ל"סימפטיה".
אהבתי את הערב כי התחושה היא ששניהם מגיעים אליו מתוך אהבתם הישנה. מתוך כייף לנגן ולשיר יחד. אולי יש כאן מעט התרפקות, אבל לא הנוסטלגיה היא הסיבה. השילוב של שירים שהזמן התאהב בהם, ההומור הלא לחוץ, הנגינה המדויקת, יכולת האלתור של גרוניך, ובעיקר הזוגיות הזו שנועדה כנראה לחיות לנצח.
שירים: אלהים מרחם, כשלאהים אמר, אל נא תלך, מאחורי הגדר, רוצה שנית, בואי ילדה, שירים פשוטים, הזמן עובר, פנקס הקטן, סליחה, יש לי סימפטיה, היא חזרה בתשובה, נואבה, ואותך, ק.ג.ב. לא מצאנו אז כתבנו (שיר חדש), בן גוריון, ציור, אבי.
מאחורי הצלילים – וידאו מההופעה
