מילים: רמי פורטיס. לחן, עיבוד והפקה מוסיקלית: פורטיס, סמטנה, שפריר, אגמון. פורטיס: שירה. עידו אגמון: קלידים, גיטרה ושירה. גיל סמטנה: בס, קלידים ושירה. יובל שפריר: מחשב, קלידים, תופים ושירה.

יהיה טוב, יהיה בסדר, יהיה רע, יהיה בסדר. פורטיס משוטט ביער הישראלי. פתיחה מאופקת משדרת ציניות של התועה בדרכי החיים בארץ הזו.
פורטיס מבואס. אבל כשאני שומע פורטיס כזה אני נרגע, למרות שמתחת למשפטים לוחשת אש. שנים אני מלווה את הקריירה שלו, מתחבר לראש-רוק התזזיתי שלו. סיבה אחת וחשובה: פורטיס תמיד נגע הכי קרוב באמת שלו, שהיא באיזשהו מקום גם האמת שלי. גם הרוק התיאטרלי שלו הסתדר לי עם משהו מאוד מקורי בהוויה המקומית. לא כמו מטאל, ולא כמו רוק מתקדם ולא פיוז'ן כזה או אחר, אלא רוק ישראלי אותנטי.
עכשיו מגיע משולש הדיסקים. פורטיס שר את פורטיס בתוך מציאות מקומית – תחושה סוריאליסטית של להיות דג במקום שבו מלאכים מתעופפים בשמי בת-ים. השיר נקרא "דג" – לא מיצירותיו האולטימטיביות. זו מציאות אלימה ומושחתת בה "אין מי שיתפוס את המדרון" – קטע ("ידיים ואקדח") הזוי מושר בלחישה תמהונית סטייל טום ווייטס שהופכת לשירת רבים המנונית.
יהיה טוב, יהיה רע. יותר רע. מאוד לא שמח אצל פורטיס בדיסק הזה. הוא שר בדרמטיות על שנאה כללית ("שונאים בע"מ") במקצב רוק פאנקי, הוא תוהה על משמעות הקיום ב"שמש עירומה" –תחושה אפוקליטפטית של דכדוך בטון נמוך ועגמומי – "מה שזוהר לא מסנוור יותר משמש עירומה או יהלום סינתטי", ו"דחלילים ברוח הכל בלון נפוח". הקו המוסיקלי הקודר הזה אינו קורץ למצעדים. סולו בס, שריקות וקולות הם פס קול וטון מאיים של האפוקליפסה הפורטיסית.

ב"מתחיל מאפס" שר מעומק עצבונו מצב בו הבנאדם "הופך לגולם ומתחיל מאפס". וממקום קופצני ועצבני, מגיעים צלילים קברטיים מיד-טמפו אפרוריים שנשמעים כמו מסע בתוך חלום. הטון הזעקתי הפינק פלויידי ההזוי בשיר זה, שמדבר על "המנון בשבחי המפלצת", שמתחרזת עם "קצפת" (השיר "הידעת" המתייחס למציאות חברתית), ושוב מגיע ההזוי הזה של פורטיס לתיאור אלימות – "ובאיש הרגיש נטפל בפטיש שילמד לשחרר את הכעס". והתחושה הפסימית הזו, כמעט באותו טון וקודר נטול דציבלים רוקיסטיים ב"משלחת אבודה לחלל" – שיר שאומר: שומדבר למעשה לא השתנה בחיינו. מה שהיה הוא שיהיה. העיבוד המוסיקלי העשיר, מזכיר דברים מורכבים כמו של הביטלס בזמנם.

פורטיס משולש ההופעה