השאלה המוכרת: לראות ולשמוע או לשמוע ולראות? במקרה של "ואלס עם באשיר" – 2 חוויות שונות. נכון: המוסיקה היא חלק ממחזור הדם של הסרט. אבל היא גם מחזור דם שיכול להיפרד מהסרט ולחיות חיים עצמאיים במערכת הסטריאו, באיי פוד.
שמעתי אחרי שראיתי את הסרט, וכמו חוויתי מחדש. סרט האנימציה עוסק כידוע בסיוטי המלחמה בלבנון שעולים מחדש אצל הבמאי ארי פולמן. בניסיון לשקם זיכרון שנמחק. המוסיקה של ריכטר מנסה ומצליחה להגיע לשם.
מקס ריכטר (Max Richter) עירב מוסיקה מקורית, קלאסית, ניו-וייב פופ אלקטרוני שנות השמונים (OMD של Enola Gay), פיליפ גלאס, אמביינט, מוסיקת סינטיסייזרים כדי לרקום את פס הקול המפעים הזה, מוסיקה שמנסה לנוע בתוך אפיקי ההזיה. ריכטר עשה, למשל, שימוש בסונטה בלה מינור D845 לפסנתר של שוברט. היא מופיעה במקומות שונים מתחילת פס הקול כמו בסצנת ההזיה בשדה התעופה. וגם הסונטה אופ.35 לפסנתר של שופן נמצאת כאן. ריכטר מספר ששוברט ושופן היו גם בחירות של ארי פולמן בסקיצה הראשונה שהוא עשה לסרט.
The Haunted Ocean הוא הלייטמוטיב המוסיקלי הדרמטי שמוביל את מוסיקת הפסקול לאורכה (20 קטעים)
פסקול של ניגודים מסעירים מהרמוניה קלאסית נוגה, לקצב אלקטרוני עכשווי מאיימים של סרט אלימות מודרני, לאפקטים לצלילי האפוקליפסה עכשיו.
זהו פסקול הסרט הראשון שהמוסיקאי הפוסט מינימליסט מקס ריכטר מלחין, ויש תחושה של יצירת מופת העומדת בפני עצמה. המוסיקה מייצרת אווירה קודרת-מאיימת ועם זאת יש בה משהו מאוד מרגש. מפסי הקול הטובים ביותר ששמעתי מעודי.

בתמונה: המלחין מקס ריכטר

ואלס עם באשיר- לבנון בוקר טוב

This is not a Love Song