גיטרות ועיבודים: רונה קינן. גיטרות: ערן ויץ. פסנתר, קלידים: זיו קוז'יו. תופים: יובל שפרירץ בס: תם מוכיח. ניהול אומנותי: יהודית רביץ.

שירים: שקיעה נוגה, בלעדייך, בואי נשאר, הו איזה לילה, רומנטיקה, ככה היא באמצע, שטח הפקר, נאחז באוויר, עדיין מחכה לך, אני שוב מתאהב, יעלה ויבוא, טוב שבאת, לוליטה, אין עוד יום, נגיעה רכה (רונה מצטרפת לשירה), אבא חזר מאילת, הגשם יבוא, שלל שרב, רוני, לידיה, ערב עבוד, עניין של זמן, יש אי שם, הריקוד המוזר (עם רונה קינן), סימן שאתה צעיר, אפונה וגזר, אלף כבאים.

התחלנו ב"שקיעה נוגה", שיר שמכניס לאווירה גידי גובית רגועה ונינוחה. אבל גידי גוב לא קרא לערב אקוסטי או "אנפלאגד", כפי שרבים אוהבים לעשות לעת חורף. הוא הביא לבמה הרכב רוק  דומיננטי. במהלך 28 השירים שיגיעו, לא פעם עלה בדעתי: הרי גידי לא בדיוק זמר רוק. הוא אינו עולה לבמה להתחרות בדציבלים. יהודית רביץ שחתומה על הניהול האומנותי של הערב העדיפה גידי גוב Plugged. ואני נזכר בגידי גוב ג'אזי. יש יצור כזה. ומי שיתווכח איתי האם גידי גוב הוא יותר  רוק או יותר ג'אז, אני מוכן לומר כמה מילים בעניין. למשל: יוני רכטר, מי שהלחין חלק משיריו היפים הוא מוסיקאי בעל אוריינטציה ג'אזית. ("עוד בנעורי, כשפגשתי בחורה יפה") מה עם קצת סווינג? מה עם איזה פלוגלהורן? אחד התכונות של זמר גא'ז. שהוא לא לוחץ מדי על הקול,  בערב הזה, גוב לא נשמע פה ושם. נאלץ ללחוץ.רוב הקהל הישראלי שרוכש כרטיסים להופעות אינו קהל "ג'אזי", הוא יעדיף גוב חמוש בהרכב רוק. 

 אין חדש תחת תקרת צוותא. ואני אומר את זה דו-משמעית: שיר חדש אחד לא שמענו.  אין מחליפים רפרטואר מנצח, ויש לגוב רשימה יפהפייה.  (הדיסק – גידי גוב שלל שיריו) אין צורך לעשות בה שינויים מהפכניים. מצד שני: לא הייתי מתנגד לשניים-שלושה, נהיה נועזים ונגיד – ארבעה שירים חדשים. במקום מה? במקום הגרסה הרוקיסטית המחודשת לשיר פסטיבל זמר ישן ומרופט כמו "יעלה ויבוא". הייתי מקצר את מחרוזת כוורת-גזוז.
אין חדש – כי גידי גוב ממש לא השתנה לנו, וזה טוב. לפעמים באה תחושה כזו של אדם בנעלי בית שעזב את הטלוויזיה בסלון (כן, גם אני ראיתי את מנחם בן במדי קומנדו ב"האח הגדול") ובא להעביר ערב שירה מול קהל צוותאי חם ואוהד בסבבה. מכירים? הידיים המשולבות מאחורי הגב, כמה הצחקות קלילות בטייק-איט-איזי. סיפורים שהם כאלה דרך-אגב. פעם גוב היה יותר סטנדאפ. היום –  אולי פחות.  אבל לגידי גוב מגיעם קודם כל בשביל הבריטון הצרדרד הזה שאין שני לו, ובאין אריק איינשטיין Live, גידי גוב הוא הלייב שאו שלי במיינסטרים הישראלי.
שדרוג משמעותי: רונה קינן – יוצרת וזמרת מהמובחרות במחוזותינו הצטרפה לערב. שיקול מוצלח של יהודית רביץ, ולא רק לצורך הדואט שלהם – "הריקוד המוזר". הם ביחד גם ב"נגיעה רכה", "אבא חזר מאילת", "הגשם יבוא" בבוסה נובה. נוכחותה טובה לגוב. אינה דומיננטית, מוסיפה את החן שלה, ויש לה לא מעט. ובשביל הג'סטה, צריך לאפשר לה גם שיר סולו. לא היה גורע.
שלל להיטיו, אווירה טובה, כייפית, בלתי אמצעי, ציניות חביבה ומשוחררת, מוסיקליות נהדרת, טונים חמים, ואוהבי גידי גוב בהחלט יצאו בתחושה שקיבלו תמורה יאה ונאותה עבור מחיר הכרטיס. המבקר שלא שילם – כרגיל דורש קצת יותר.

גידי גוב, שלל שיריו – הדיסק

גידי גוב – קטעים מההופעה