זהו אחד משיריה הראשונים הכי מזוהים איתה, וזוהי יהודית רביץ הלירית ששרה בטון נוגה, בערגה כבושה על ההמתנה לאור בנתיבי אבק וזמן, על הפגישה שתתרחש בתום הרבה ימים ולילות. על הדרכים שלא מצליחות להיפגש עכשיו, למרות תחושת הקרבה העכשווית. לחן, טקסט וטון שמשלימים זה את זה ליצירה שמחלחלת אל מתחת לעור ועושה אותו ברווזי.
