"איך תחזור אם לא תדע/ לאן לחזור/ לאן לחזור/לאן"

רונה קינן יושבת על במה קטנה במרכז הבמה הגדולה, תזמורת מאחור, שרה את המשפט הזה הכי עצוב, הכי מופנם. קטע קצר שפותח את יצירתה החדשה, "שירים ליואל", אלבום המספר סיפור חיים של דמות המכונה "יואל", המבוססת חלקית על דמות אביה, הסופר והאמן עמוס קינן.
היא תישאר כך בישיבה, בקדמת הבמה עד לאחרית: "למה הלכת ליער האפור… איך תחזור אם לא תזכור לאן לחזור"… כמעט אותו טון הפתיחה, גיטרה אקוסטית, עיבוד לכלי מיתר, טון רחום וחנון, מנגינה מינורית צנועה. דרמה מאופקת.
מסעה המוסיקלי של רונה נפרש על פני חמישה עשר שירים, עובר בין תחנות חייו של יואל, מיום היוולדו לבית פועלים סוציאליסטי כאשר הוא מפספס באופן טראגי את האחד במאי, ובא לעולם רק בשני שבו, דרך ילדותו בתל-אביב, בתנועת הנוער, בהתאהבות הראשונה, בחלומות ובתקוות של גיל ההתבגרות, ובהמשך הדרך גם בזוועות המלחמה ובהתפוררות של שנות הזקנה.
השירים של רונה בעת כתיבתם הצטלבו עם ספרה של אימה, נורית גרץ – "על דעת עצמו – ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן". הסיפורים שהסתובבו בבית השפיעו באופן משמעותי על כתיבתה. היא בראה את דמותו של יואל המשמש אמצעי להבין את אביה ואת הדור ממנו צמח – "אבא שלך טיפס על סולם ושכח לרדת מאז".
קינן מחליפה תפקידים לאורך היצירה. בחלק משירי האלבום מדברת קינן מפיו של יואל ולמעשה מגלמת את דמותו, במקומות אחרים היא המספרת או אחת הדמויות שמדברות אל יואל, ובמקומות מסוימים היא נמצאת שם בתפקיד בתו. האלבום הוא מעין מסע במנהרת הזמן, בניסיון להבין משהו על ישראל העכשווית דרך עיני הדור של "יואל", כלומר של אביה.
קינן מגששת את דרכה במהלך המסע, נוגעת בדברים, נשארת כמתבוננת משתאה ורחומה מהצד, אבל אינה מגעת. הדרמה מרחפת באוויר אבל אינה פורצת. נשארת עם סימני השאלה בה נפתחה. נוגה ומחייכת חיוך מבין וסלחני.
כך גם המוסיקה. היא משוט סגנוני בהיבט נוסטלגי תמים משהו. רונה קינן בעזרתם של המוסיקאי והמעבד יוני סילבר והמפיק אסף תלמודי לקחה את היצירה לכיוונים מוסיקליים אקוסטיים מגוונים, אפילו מיושנים משהו, מוסיקה רוסית, טנגו, ואלס, בוסה. עיבודים קברטיים מסוגננים, מתרחקת כמעט לחלוטין מרוק. אינה מטעינה את היצירה בעוצמות דרמטיות.
האוריינטציה המוסיקלית הזו אינה סתמית. היא חלק מהקונטקסט של המסע לאחור, במקרה הזה מסע מוסיקלי שמאפיין מיני תחנות חיים. רגעי קסם מלודיים, יופי טהור, מנגינות ליריות מעודנות, ובכל זאת חסרו לי עוצמות של יוצרת עכשווית שגם יודעת להפיק איזשהו מטען דרמטי מהסיפור האישי שלה. ולא לשכוח: על הבמה היא סטאטית. נעולה במטר הריבועי שלה. כשהיא חוזרת להדרן בסוף הערב עם מקבץ משיריה הטובים, חשים בפער בין רונה קינן היוצרת העכשווית ובין קינן המספרת הלירית, הרחומה שמשוטטת במחוזות סיפורה כתיירת משתאה.

מילים ולחנים: רונה קינן. עיבודים: יוני סילבר. פסנתר וניהול מוסיקלי: עדי רנרט. גיטרה: ערן ויץ. קונטרבס: אור ברקת, תופים: יובל שפריר, כינור: יעל ברולסקי, כלי נשיפה: איל תלמודי, כלי נשיפה: ניתאי לוי. סאונד: ערן פרדליק. תאורה ועיצוב במה: מיקי וילנסקי. איורים: שלומציון קינן. ניהול הפקה: גלית וולף.