אילו היו מבקשים אותי לבחור את עשרת הקולות הטובים בעולם, בועז מעודה היה נכנס לרשימה. אני יודע מה חושבים עכשיו קוראי שורות אלו. לא. אני לא נסחף. יש קולות חד פעמיים שהם מתת אל. מעודה הוא קודם כל קול מתת אל, ואם היינו צריכים את "כוכב נולד" כדי לגלות את קול הפעמונים הנשי הזה – אז טוב שיש "כוכב נולד". אבל כמו שאומרת הקלישאה – קול זה לא הכל.
מרגע שמעודה זכה ב"כוכב נולד" (חשבתי אז שהיה יפה אילו הפרס הראשון היה מחולק בינו ובין מארינה) עולה השאלה – מה עושים עם זה. איזה אלבום בונים לו? מהו הסיפור האומנותי שלו פרט לקול. בעיה לא קלה, כי מעודה אמנם כותב, אבל הוא אינו הסינגר-סונגרייטר שמביא את האמת הפואטית שלו. הוא מסוג הזמרים שמלחינים צריכים להתאים מוסיקה לדיאפזון שלהם.
ואמנם אלבום הבכורה של מעודה הוא אלבום אקלקטי במהותו. מתאימים שירים לקול המסתלסל. מנצלים את כל האפשרויות הגלומות – בטווח הקולי, במבטא, היכולת שלו להתחבר למאהוול, מלקטים משהו מהמקורות, גם מנסים לשוות לאלבום אופי בינלאומי, שיהיה מסורתי בתכנים, מודרני בצלילים.
אוהד חיטמן הלחין לו עפ"י שיר השירים "מה יפו פעמייך" – התייפייפות מילולית השואבת מהמקורות, פס קול מדונסס הפקה מוסיקלית (תומר בירן) שאינה מיטיבה עם השיר, ברק פלדמן ויוני בלוך כתבו "לימים יפים יותר". פלדמן הוציא משפט כמו "להרים כוס ריקה לכבוד ייאוש מתוק" – גם סוג של התייפייפות מילולית. שיר מלודי, טון נוגה שמטפס מעלה. וגם כאן, קורים דברים יפים כשמעודה שר.
קרן פלס התאימה לבועז שני שירים (מילים ולחן) יפים "אורח בעולם" ו"לחזור הביתה". בראשון – מעודה מסלסל בקולו שיר במקצב צעד תימני בתזמור מהסוג ששמענו פעם, לפני הרבה שנים בפסטיבלי הזמר בסגנון עדות המזרח מעודכן לעכשיו.
שר " לא יכבה בי אור/אני גלים של קול בלב כינור". אם מדברים על כתיבה שנקראת "טיילור מייד", אז הארכאיות הזו היא דוגמא טובה: שיר מותאם לסלסולו, נעימות סולידית, התייפייפות מסוגננת. עבודה מוסיקלית טובה ומהוקצעת שיר קליט , קצביות אותנטית, וכמו שכתבתי בזמנו – בטח איזה ממציא ריקודי עם חגג עליו.
גם "אורח בעולם" הותאם למעודה ככפפה. לא חייבים לחפש בשיר יותר ממה שיש בו – אפילו במשפטים חבוטים שמספקים את האופטימיות הנדושה הזו ("מכל החושך בעולם/תמיד יהיה לי אור") יש אמת שמגיעים מהצליל, מהטון, גם מהואלס המחניף. מהעיבוד. מהמקצב.
בתמהיל מגיע גם משורר ימי הביניים – "לך אלי תשוקתי" של ר' אברהם אבן עזרא בלחנו של אבנר גדסי. הפופ המאהוולי נשמע כסגנון הכי אותנטי למעודה, עד שבא להמליץ על תקליט מסוגנן שלם בנוסחים האלה גם כשמדובר בעיבוד סינת' פופ.
"שער ליבך" הוא בלדת פופ על אהבה נואשת (מילים: טל שגב-בועז מעודה. לחן: אדריאן הילה) שאומרת: "אם את רוצה לצלול/אני לך אהיה הים הפתוח". ואם לב – אז מעודה שר מעומק ליבו ועד פסגת הרגש.
"כאילו כאן" מהאירוויזיון הוא סוג של ברירת מחדל באלבום. פופ בומבסטי שמנסה להיות הכל – לועזי, תימני, בינלאומי, אבל הטקסט הולך לאיבוד והריגוש ממאן להגיע. "מסע חיי" של איתי פרל, שיר של דימויים חבוטים משהו ("כמי הנחל הסוער/ תמיד אני חוזר/ לאן שגעגוע טוב ייקח/ לשם אני שייך") שמעודה עושה מאמץ להביאו למקומות רגשיים חזקים. "אוסנסיה" שיר אהבה של גורן ברגוביץ', המלחין הסרבי, למילים של קרן פלס, הוא אולי השיר המורכב והיפה בדיסק.
Time To Pray שיר תפילה בהשראת מילים של שמעון פרס המבוצע בשלל שפות יחד עם סירשו וגלנה אותם הכיר בועז באירוויזיון, הוא מאותן הפקות שמציגות את מעודה כזמר מוסיקת העולם –תערובת של צליל אתני ועיבוד מפואר עד בומבסטי. נשמע כשיר קוסמופוליטי שפספס את האירוויזיון בגדול.
מעודה צריך, נדמה לי, להשתחרר כמה שיותר מהקוסמופוליטיות הזו, מהבומבסטיות של זמר מוסיקת העולם, גם מאלבומים מדי אקלקטיים. השיר אחרון בדיסק "שתישאר", שיר אהבה, יכול לשמש בסיס יציאה לאלבום הבא שלו. שיר פופ קצבי טוב, שהוא בועז מעודה השלם והאותנטי במילים-לחן-וביצוע. שימשיך ככה: הוא צריך להיות כמה שיותר הוא.