באוגוסט 1991, כשכתבתי על Ten של פרל ג'אם, התחושה הייתה שנולדה להקה. 33 שנה אחרי מתברר כי אלבום הבכורה ההוא הוא האלבום שקיבל את הציונים הגבוהים מכל תשעת אלבומיה. "פרל ג'אם" מסיאטל התקרבה אז בצעדים בטוחים להצלחה של נירוונה. מי שבלט במיוחד בחבורה הזו הוא סולנה, אדי ודר, שעלה לליגה של אקסל רוז וקרט קוביין. מבקרי הרוק הבריטיים פרגנו לחבורה הזו לא פחות מאשר לנירוונה, ושתיהן כידוע הגיעו מאותו הכפר, הריחו מאותה רוח נעורים. הבשורות מסיאטל, מדינת וושינגטון הגיעו דרך ה-MTV. בהרכב היו: מייק מקרידי – גיטרה, סטון גוסארד – גיטרה, ג'ף אמנט – בס, דייב קרוסן – תופים ואדי וודר – שירה.
מגזין הרוק הבריטי "מלודי מייקר" החמיא ללהקה האמריקנית: "התקליט הוא חתיכת רוק חי, מעביר צמרמורת בכנותו. תחושת היאוש עברה מקולו של אדי בשירים 'ג'רמי' ו'שחרור' עשוייה לשבור את ליבך. פרל ג'אם עושים לרוק של 1992 מה שנירוונה עשתה לרוק של 1991"
מגזין ה"קיו" הוסיף משהו על המעורבות החברתית של פרל ג'אם, להקה שמחדשת את ימי הרוק הכבד ומחלצת את המוסיקה הזו מהרבה מבוכות שגרמו לה להקות קודמות בסגנון הזה…
תודה רבה, אומר אדי וודר. שמבקרי רוק אנגליים יפרגנו ככה ללהקה אמריקנית?! אדי ודר אינו מסוגל לשיר סתם. הוא מרגיש צורך להיות גם שחקן. מי שראה את פרל ג'אם בפעולה סיפר כי ודר הוא חתיכת מוטור, וכשהוא לוחץ על הדוושה, אין מי שיעצור אותו. אלף כוחות סוס. סופת טורנדו שמטלטלת את הבמה.
אדי התחנך על ברכי פיט טאונסנד כוכב "המי". זה לא צחוק. הוא ראה בו דמות אבהית. בכלל הוא האמין בכוח של אמני רוק. ראה בהם אנשים מיוחדים. האדם שבאמן. האמן שבאדם. הוא הזכיר את קרט קוביין מנירוונה, את ג'ו פארל מפורנו פור פיירוס. "אלה אנשים שהאמנות שלהם היא רנטגן. אתה לא יכול לכתוב שיר טוב, אלא אם כן אתה מתאר את מה שאתה או מה שראית באמת או את מי שהיית איתו".
והוא הוסיף: "אני לא רוצה להיות מנהיג להקה כמו בונו, אני בכלל לא רוצה להיות מנהיג מכל סוג שהוא, אבל אם אנשים רוצים אותי _ אני אבוא לכל מקום".
אדי איבד מאבד את קולו לעיתים תכופות. "זה חלק מהג'וב", אמר האיש מסיאטל שקולו הוא אקרובטיקה של מיתרי הקול.
בגילגול הקודם שלהם הייתה טרגדיה. סטון גוסארד וג'ף אמנט היו חברים בשני הרכבים "גרין ריוור" ו – Mother Love Bone. בהרכב השני השתתף גיטריסט, אנדי ווד שהלך פייפן מהזרקת מנת סם גדולה לורידים. גם זה חלק מההווי ומההוויה של להקות רוק. אסור לטייח. הגיטריסט גוסארד והבסיסט ג'ף אמנט התחברו לחברים של ווד, מייק מקרידי ועוד אחד, כריס קורנל מסאונדגרדן ומאט קמרון. הנ"ל הוציאו אלבום, "מקדש הכלב" שהוקדש לזכרו של ווד. סטון גוסארד, ג'ף אמנט אמנט ומייק מקרידי החליטו להתחיל מהתחלה עם מבט רענן לעתיד ורוד יותר. כל הבעיה שלהם הייתה למצוא זמר. אדי ודר רק חיכה שמישהו יוציא אותו מעבודתו כמתדלק בתחנת דלק בסאן דייגו. "נכון, במקביל לזה שניסיתי להשתלב בכמה להקות בסאן דייגו, עבדתי בתחנת דלק, אבל סיפרתי לכולם כי עבדתי כאיש בטחון, מפני שזה נשמע תמיד טוב יותר". הלהקות מסאן-דייגו די שיעממו אותו, כך שעל הפגישה עם החברים מסיאטל הוא מודה עד היום.
"הם שלחו לי טייפ. אני זוכר שישבתי והקשבתי, והמוסיקה ממש נכנסה לי לראש. זו הייתה השראה אמיתית. לא חשבתי אז במושגים של ההזדמנות הגדולה של חיי, אבל זו היתה נקודת אור גדולה. תראו, המוסיקה הצילה את חיי לא פעם בעבר, והטייפ שנשלח אלי בא ממש בזמן. שרתי על רקע הצלילים של הטייפ ושלחתי אותו בדואר. הרגשתי אז שאני שייך לפרל ג'אם, כאילו היינו תמיד יחד".
את המיקסים של "עשר" הם עשו שם באולפני רידג' פורם בדורקינג שבבריטניה. כבר בהופעות הראשונומ – אדי התגלה כזמר שיודע לסחוף את השורה האחרונה באצטדיון.
כשהוא לבד, הוא יוצא לעשות לגלישות בים, אבל האהבה הגדולה שלו ושל חבריו זה כדורסל אמריקני, ליגת האנ.בי.איי. "כשהיינו באנגליה, ביקשנו שישלחו לנו טייפים ממשחקי הגמר של הליגה. כולנו פריקים של כדורסל, והתחברנו לשחקן כדורסל לא כל-כך מוכר, מוקי בליילוק שפעם רצינו לקרוא את הלהקה על שמו. בסוף החלטנו לקרוא לתקליט 'עשר', כי הוא נשא את המספר הזה על חולצתו".
משך ארבע שנים אדי מילא את מיכלי הדלק של אלפי מכוניות בתחנת דלק בסאן דייגו. עבד במשמרת מחצות ועד 8 בבוקר. כשחזר הביתה, הוא לקח את הגיטרה החשמלית שלו, עשה איתה קצת נוייז וכתב סיפורים ושירים – "לא בדיוק שירה צרופה, כי זה הלך תמיד עם קצב של מכונת תופים…"
לקראת ערב, הוא היה יוצא להסתובב במועדוני רוק מקומיים, התנדב לעזור למכור טי-שירטס בדוכנים ואהב לבדוק את מערכת הסאונד. אחר-כך הוא נשאר להופעה, ומשם – לעבודה, לתחנת הדלק.
אז מאיפה לקחתם את השם הזה "פרל ג'אם"?
"זה על שמה של אשה אחת, פרל, שנישאה לאינדיאני, ובשל הקשרים שלה עם האינדיאנים היא הייתה מכינה ריבת שימורים מצוינת שנקראה 'פרל ג'אם'
הלהקה הופיעה בסרט "סינגלס", המציג להקות אחרות מסיאטל כמו נירוונה, סאונדגרדן וסמשינג פאמפקינס. בסרט אדי גילם דווקא את תפקיד המתופף בלהקתו של מט דילון, הנקראת "האזרח דיק".
ההופעות של פרל ג'אם מפוצצות וטעונות חשמל. מעריצים מאלסקה חכרו מטוס כדי להגיע לאחת מהן. ההופעה הייתה אמורה להיערך בסיאטל, אלא שזו לא התקיימה אחרי שהמשטרה בעיר החליטה לבטל אותה מחשש למהומות אלימות. (זה קרה אחרי המהומות בלוס-אנג'לס, וראש העיר של סיאטל היה בפאניקה) שלושה ימים לפני הקונצרט כשחבר'ה כבר היו בדרך או אפילו התמקמו בפארק שבו אמורה הייתה הלהקה להופיע, הודיעו הרשויות על הביטול של המופע. אדי כעס וקילל, וכמובן התנצל בפני כל המעריצים שבאו במיוחד.
לא יהיה נכון והוגן לומר כי פרל ג'אם היא אדי ודר ועוד ארבעה ברנשים. פרל ג'אם היא להקה במלוא מובן המילה. היא בפירוש צירוף של כל חלקיה, חמישה טיפוסים אינדיווידואלים, אלא שאדי הוא ללא ספק האקסצנטרי ביניהם, וזה מה שמבליט אותו על פני הארבעה שלא הכי בנויים לעשות טראאם בתקשורת.
אדי מציג את הטיפוסים המאכלסים את שיריו, לוזרים זרוקים, אאוטסיידרים, בודדים, אנשים שנשארו מאחור, שלא הסתגלו לדרך החיים האמריקנית שבה כמעט הכל נמדד בדולרים ירוקים ובהצלחות פיננסיות. "אני נמשך לדמויות קיצוניות, מפני שזה גם הרקע הביוגראפי שלי. מעולם לא מצאתי את מה שנקרא 'אושר', וזו לא סתם פנטזיה, כי אני בפירוש מזדהה עם הדמויות האלו, וזו הסיבה שאני חש שאני מסוגל לכתוב ולשיר עליהם".
Pearl Jam – Even Flow
