טל פורר – פסנתר. מיה בלזיצמן – צ'לו. אורחים: שלומי שבת, מרגול צנעני.

ממש באותה שעה שבה הגיש צביקה הדר את מופעו המוסיקלי הראשון באולם ירון ירושלמי, התרחשו במקביל שני אירועים במרכז סוזן דלל:  יזהר אשדות ורע מוכיח העלו באולם סוזן דלל את "פטישים ומכונות", אירוע מוסיקלי שהוגדר בתוכניה "יוצא דופן". באולם ענבל קיימה המוסיקאית ורד פיקר את מופע הבכורה המסקרן שלה.

תשאלו שאלה מוצדקת מאוד: אז למה בחרת דווקא להגיע לצביקה הדר, מנחה תוכנית ריאליטי עתירת רייטינג, מתוקשר מאוד, ללא קבלות בתחום המוסיקה. הרי גם אתה יודע שאלמלא קראו לו צביקה הדר – ספק אם הניהול האומנותי של הפסטיבל היה יורק לכיוון שלו. שאגיד שהמחשבות האלו לא התרוצצו לי בראש. התרוצצו גם התרוצצו.

אז הנה אני מודה – גם אני סוג של חתול שהסקרנות הרגה אותו. לשמוע את צביקה הדר ליד פסנתר על תקן זמר במופע חדפעמי – איך אפשר להחמיץ. תגידו אתם.

אגב, רייטינג, ליד אולם ירון ירושלמי לא הסתמן איזשהו לחץ מיוחד של קהל, ונדמה לי שאם היו מוציאים את כל המוזמנים והתקשורת החוצה –  היה מתברר ששוחרי הפסנתר מארח שמרו תקציבם למופעים אחרים. 

די עם ההקדמות. נו, איך היה? האם אפשר להוציא את צביקה לדרכים? האם הוא צריך להמשיך להתעמת עם המושג שבקושי יצא לו מהפה – "אמן".

צביקה הדר הוא אמן. איש מוכשר בטירוף. לא הייתי מגדיר אותו "זמר". הוא מה שנקרא אנטרטיינר-פסנתר שהצליח בעזרתם האדיבה מאוד של טל פורר – מולו בפסנתר, ומאיה בלזיצמן בצ'לו להעמיד ערב מוסיקלי בידורי – שהוא בדיוק מה שצביקה הדר ראוי לו וצריך להמשיך לטפח, אלמלא היה עסוק רוב שעותיו בכוכב נולד. זה בדיוק הוא: החיבור בין מוסיקה אישית לסטנדאפ יוצא לו אחלה. צביקה הדר הוא מספר סיפורים מרתק. איש חכם שיודע לבחון את המציאות המקומית בצורה מפוקחת ושנונה. הוא הקונטרסט בין השירים האישיים הנוגים שלו ובין קטעי הדיבור הכנים והמצחיקים. הדר מצליח בקטעי המעבר לחבר נקודות בקריירה שלו, מלימוד הפסנתר הקלאסי בגיל 6 בבאר שבע וכדורגל בשבת ועד ז'וז'ו חלסטרה של הקומדי סטור ועד סיפורים שאחד מהם  – על המסיבה שעשו לו ערב כלולותיו במועדון ערסים בבת ים גלגל מצחוק.

"מעלים עשן כמו כאב ישן/ מעלים עשן עוד עמוד עשן, הולכים לאט במדבר צהוב/ את עצמנו מעלים באוב"- בטקסט המוצלח הזה של עדית פאנק נפתח הערב. בהמשך מגיע שיר דרמטי – "אתה שומע?" שיר על אדם שמרגיש לחוץ מול ציידים שמחכים בסבלנות שיעשה טעות, ומנגד – משחק במחבואים, אבל מודע שיש מציאות  אחרת, מחפש לטעום את "החיים האמיתיים".
צביקה עובר לקדמת הבמה – ללא פסנתר למלודרמה אישית – "נברא מחדש" – על יום  קשה (בו עזב את הבית), יום שבו נפלו השמים וקרס עולמו, אבל סימן גם חיים חדשים. רגש, המון רגש מחלחל בשיר הזה, והעיבוד לפסנתר וצ'לו בסיומו באוריינטציה קלסית – מקסים.  לא כל השירים טובים. "את מקודשת" – שיר חתונה של פחות מהקלות הנסבלת, אבל "לך תדע" שנכתב בעקבות מות אביו, מגלה לי צביקה הדר מינורי רגיש מאוד שיודע לחבר מנגינה – הגם שהטקסט כתוב נדוש משהו ("כמו ליצן עם איפור מחכה לשחרור")
הקונטרסטים הבידוריים – "ז'וז'ו הפטיש" ו"שיר הטרטא" של ימי הקומדי סטור. עדיין קיימים בעולמו, אבל צביקה יודע להתייחס אליהם מהנקודה העכשווית. אפילו קצת ציני על חשבון השטות של הטרטא.
שלומי  שבת עלה לחבק ולשיר בדואט  "אש קטנה" – בחירה מצוינת מבחינתו – "אש קטנה אני משחיל געגועים כמו חרוזים על חוט", מהסוג הים-תיכוני הזה שאתה נותן לרגש ללכת במקומך. והוא הלך בצעדי גדולים. ואחר-כך מרגול עם חולצת Follow Me  מצטרפת לביצוע טריו (לשלומי וצביקה) של "בגלל הרוח" שהלחינה האחות של שלומי (היא דאגה לציין) בלגן נחמד על הבמה, צביקה מצמיד לה מיקרופון והיא מפעלה מבערים. מסוג המפגשים שמנציחים בשביל הנכדים.

הסיום – "עד הסוף" סולו פסנתר ("ללכת עד הסוף לא להפסיק/ לבכות בבוקר ובלילה להצחיק… לראות הכל כמו שמש מתבהרת/ להרפות עד שיהיה אחרת") – הביצוע הכי מדויק של הערב,ללא ליווי. זה צביקה הדר נטו. זה השיר שממנו הוא יכול לצאת לדרך חדשה.

צביקה הדר ואורחיו