את הסימן להגשמת התשוקה מחפשת אוריין רייס באיתני הטבע – כוכב שייפול, צליל מן הים,  גשם בלי ענן, קשת בלי צבעים. מגיעה אף עד פניה לאלהים ועד שאלת הספק השיקספירית של "להיות או לא להיות", הנדושה להחריד.
באובדנה של אהבה מגייסים גם את כוחות הטבע הגדולים, גם ההזויים (גשם בלי ענן) – אולי הם יאירו נתיב של תקווה שהוא עוד יחזור. השיר הוא מלודרמה במלוא מובן המילה ביצוע שמתחיל חרישי ומטפס בהדרגה עד קרשנדו במעלה סולם הרגש, אולי אפילו רגשנות מופרזת בשלבי הסיום של השיר. אוריין רייס נמצאת כולה בתוך התחושה, שירתה מרוגשת מאוד, טון אמיתי של ערגה וגעגוע. נכון, היום לא שרים ככה בסטייל הסאן רמו של שנות השישים כאשר זמרים וזמרות "שפכו" את ליבם כדי להביע את תחושת האהבה בפרץ רגשות גואה-סוער על טקסט מתפעם שיש בו  פחדים, דמעות וזיכרונות.
לזכותם של נדב ביטון (המעבד והמפיק) ואוריין רייס, ייאמר שהם הלכו עם הסטייל הזה עד הסוף, ללא יומרות למשהו אחר. רייס שרה הכי אמיתי. העיבוד העניק לה את המינונים הנכונים, בדרך אל שיאי הרגש. אמרנו מלודרמה. יש מלודרמה.

אמצע לילה/ מול כוכב על הקצה/ מחכה שיפול/ אולי למעלה/ יש עוד אחד שמחכה/ שעבר את הכל// אולי תיתן איזה סימן/ צליל מתוך הים/ גשם בלי ענן/ או שמש בלי שחם/ לילות כמו ימים/ אני חיפשתי אלהים/ מצאתי שאלות/ להיות או לא להיות//

מתגעגעת/ נראה שמשהו בי נשבר/ הפך לאפור/ כבר לא יודעת/ ובלילות זה לא נגמר/ רוצה שתחזור// אז חיפשתי סימנים/ או שיר ללא מילים/ קשת בלי צבעים/ או חושך בלי פחדים/ ימים כמו לילות/ התבוססתי בדמעות/ נשמתי זכרונות/ נדמו בי כינורות//