איטליה מוציאה מקרבה כישרונות ענק. ג’וליאני הוא הסקסופוניסט שכל פסטיבל ג’אז יקפוץ עליו. הצליל שלו באלט מזכיר ענקים כאריק דולפי, ובסופרנו את סטיב לייסי. אבל במחשבה שניה, ג’וליאני הוא ג’וליאני. 8 מ-11 הקטעים מקורים.
הדבר הראשון שמבחינים בו הוא הטון שלו – בהיר מאוד, מעט חמצמץ, כמעט ללא ויברטו, אגרסיבי, ולחלוטין במרכז המגרש. לפעמים הוא ירכך מעט, ובאופן מפתיע, לאו דווקא רק בבלדות. קחו, למשל, את "Sortie", עם המקצבים המסובכים והתנופה באמצע הטמפו.
THE BLESSING הוא דוגמא לכשרון ג’אז שלוקח את המסורת הסווינג לתוך שנת האלפיים. וכשהוא מנגן HOME של פטרוצ’יאני זו האמנות להצדיע לענק אחר ולהישאר עצמו. השלישיה שמנגנת איתו היא חלומו של כל סוליסט. פייטרו לוסו בפסנתר. גם המתופף מרצלו דה לאונרדו. גם הם שותפים לג’אז שאני מתאהב בו מרגע לרגע, שיופיו טהור, אמיתי.
