אודי דווידי בראיון ל"ידיעות" לרגל צאת אלבומו החדש טען כי "המוזיקה היהודית מתחזקת ברדיו מפני שבשנים האחרונות אנשים מחפשים את האמונה – היא עוברת תהליך דומה לשזה שעברה המוזיקה המזרחית או הים-תיכונית, בהתחלה שמו אותה בגטו והיא קופחה, עד שבסוף היא קיבלה את מה שמגיע לה ובענק".
דווידי נופל לאותה מלכודת של חוסר הבנה, כאילו האמונה זקוקה למליצי יושר. כאילו המוסיקה היהודית הייתה עד עכשיו בגטו כמו המוסיקה המזרחית. כאילו כל דבר שאינו מושמע ברדיו הוא "גטו". האם דווידי יודע מהי "מוסיקה יהודית" שהוא  דוחף את כולה לאיזו מגירה גטואית והופך אותה לטרנד מנצח של האמונה. ההתייצבות הזו מאחורי טרנדים בשם האמונה שטחית, פטרונית, עושה נזק לאמונה עצמה.
נזכרתי בהבלי הרוח האלה – בזמן ששמעתי את יוסי אזולאי שר שירים מהמקורות שנכנסים כבר בדיסק שני מאותו הסוג תחת הכותרת "תפילות". אזולאי לא יוצא מקיפוח, ולא מטפס על טרנד מסחרי. הוא שר את תפילותיו בדרכו הוא, מתוך חיבור של תחושה אמיתית, תקראו לה – אמונה, אהבה, השראה, אבל גם מתוך פתיחות מוסיקלית.
יוסי אזולאי פותח את דיסק התפילות בגרסה ל"עושה שלום במרומיו" ועובר ל"והיא שעמדה". האמת כמעט שהתכוננתי למעבר לדאנס ים-תיכוני ב"עושה שלום", והנה השיר נשאר בקווים טהורים במעבר מיתרים יפהפה ותוספת מקהלת ילדים בסיומו – שמשאירה אותו זך ונקי. וזו מעלתו. המילים מתוך ההגדה של פסח. הלחן היפהפה של יהונתן רזאל. ההפקה המוסיקלית של נדב ביטון.
"רחם" מתוך סידור התפילה לפי לחן של פנחס וובר – ניחן כמעט באותן איכויות גבוהות. לחן ושירה שמטעינים בכוונה. נעים זמירות כמו יוסי אזולאי אינו זקוק לטרנדים. הוא עושה מוסיקה ומנסה להתאימה לראש-לב שלו.
לא הכל מוצלח: אני לא נופל מהדבקת מקצב הדרום אמריקני ל"שלום עליכם", עדכון שמחפש רענון בכוח. הרומבה מתאימה יותר ב"אדון עולם" שנפתח בקטע מהלחן המוכר של עוזי חיטמן וממשיך כרומבה פלמנקו לפי לחן של מוריס מדיוני.
אני גם לא משתגע מחיבורים מוזרים – "בואי כלה" מתוך "לכה דודי" עם "הללויה", לחנו של ליאונרד כהן. לא מעיד על מוטיבציה להיות אותנטי. מצד שני, הקול והלחן מתחבקים ולא בחיבוק דב, ובכל זאת יש טעם של חיבור פופוליסטי . השיר "אחות קטנה" לפי ר' אברהם חזן גירונדי חברה ל – Ne me quite pas של ז'אק ברל. ביצוע רווי רגש. אבל גם כאן – ניצול של לחן אולטימטיבי לקידום מילים מהמקורות וכדי לחשוף את יכולותיו של אזולאי. מה רע? לא נדבק. הייתי מציע לעזוב את כהן וברל, למרות מה שהם.

אותנטיים יותר "שבחי ירושלים את ה'" (תהילים קמ"ז) לפי לחן עממי עיראקי ומוטיב מוסיקלי של דודו טסה. כאן מצליח אזולאי לחבר מסורת עם המקצב המודרני באופן שזה נשמע אותנטי ומלהיב. "יגדל אלוהים חי" (ר' דניאל בן יהודה הדיין) בניחוח לדינו-ספרדי. קרן פלס שהלחינה את "תפילת הדרך" היא כבר ניסיון מפתיע, ומוצלח בהשתלבות בדיסק, מחרוזת ר' שלום שבזי – מקבלת נפח חפלאי מודרני שלוקח את המאהוול למקומות קצביים אטרקטיביים.
את "אם אשכחך ירושלים" (תהילים קל"ז) שר אזולאי בשתי גרסאות פופ קצבי לפי לחן של יוחנן שפירא. ושיר מס. 17 בדיסק המוגש כבונוס עפ"י המוסיקה של ג'ון ויליאמס מהסרט "רשימות שינדלר" בסולו כינור של אורן צור ובמעבר נפלא לקונטרה טנור. שני עולמות. מה שאומר שתפילות הוא דיסק של זמר מצוין שמצא את דרכו האקלקטית במוסיקה מסורתית – לא איזשהו ניצול של אופנה מוסיקלית.

יוסי אזולאי תפילות א'

קול הנשמה  – שירי תפילה תקווה וגעגוע