שנים שלא שמעתי בעז שרעבי. חולון של ימי זמר החליטה לתת לו פרס. הזדמנות טובה לקפוץ כדי לברר אם אצלו הכל בסדר. אז קודם כל – הכול בסדר ומצוין. קולו כתמול שלשום. זמר ענק. נשמתו רצה לפניו. סלסולו קורע נשמה. השירים – הישנים והבטוחים. לא כיבד אפילו בשיר חדש אחד את ההוקרה.
מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות דפנה דקל אינה מנדבת יופייה כדי לקשר בין שירים של בעז שרעבי, הלילה הזה היא יצאה מגדרה כדי לפרגן. שבכל הלילות אין אילנית משתחלת בין שיריו ושרה איתו "חייך וחיי",  הלילה הזה  – הרימה קולה גבוה ובהתרגשות לכבוד חתן הפרס, שבכל הלילות אין בעז שרעבי פוגש את בעז מעודה לדואט של "משאלה",  הלילה הזה מעודה הראה מה יכולה להוליד ברית בין תימנים, ובעיקר – שבכל הלילות לא נוכל לשמוע את דקלון מצטרף לבעז שרעבי למחרוזת תימנית, הלילה הזה נישא מאהוול אסלי מהזן הנדיר.
שמעתי את הדברים שנאמרו על בועז בערב הזה. מיחזרו משהו. ארשה לעצמי להוסיף מילות הוקרה גם משלי כדי להשלים את התמונה: בועז שרעבי, אחד המבצעים היותר אותנטיים בזמר המקומי,הפך את הסלסול הגרוני החם לסגנון. אם שושנה הייתה המלכה, בועז היה תמיד הנסיך. שרעבי לא זוהה מעולם עם "מזרחי" או "ים תיכוני", מעולם לא הדביק לעצמו תוויות. אשכנזי או מזרחי, ועם זאת הוא ידע לחזור גם לשורשי המסורת (התימנית) שלו.
בשרעבי  יש משהו אינטימי, שאתה יכול בקלות להתחבר אליו. כשהוא שר שיר אהבה, אי אפשר שלא להאמין שזה בא ממנו. מתוכו. בועז מעניק לשירים את האקצנט והרגש שלו, זמר שמקרין חום ושר בלי מניירה. הקול המסתלסל שהופך את השיר לחתיכת נשמה, צליל שנוגע בכל אזורי הים התיכון, קול געגועים לסמטאות הקמלות של כרם התימנים, שם נולד וגדל. הומור טבעי. טרובדור.
כותבי טקסטים כאהוד מנור, חמוטל בן-זאב תפרו מילים כמו בהזמנה לרומנטיקן רוגש מבפנים. אהבה, אהבה, אהבה, געגועים, געגועים וגעגועים, ומבול של מילות רגש הכי שחוקות. אבל אצל בועז גם הנדוש גרם צביטה בלב, שמש שוקעת, נרות לשבת, לב שנשבר, נגיעה בלב.
נחזור לחולון: אהבתי את הגרסה שלו ל"מי ידע שכך יהיה" שכתב עוזי חיטמן. "פמלה" הגיעה באנגלית בהדרן האחרון, ממש כשהקהל בחולון כבר היה בדרך ליציאה (מה בער להם? תנו כבוד לאמן)
ערב חד-פעמי מסוג שאני מעדיף להשאיר את הביקורת בצד. אבל אם הוקרה ומחווה – למה לא ללכת על הפקה מאורגנת עד הסוף. לא בדקתי אם הצעקות מסוף האולם על הסאונד היו מוצדקות. צעקות כאלה זכורות לי גם מהשנה שעברה.
אבל נלך על עניין טכני פעוט לכאורה, שהוריד נקודה לערב: מנכ"לית העירייה הוזמנה להעניק פרס. שניות ארוכות המתינו לגברת המכובדת חנה הרצמן, שלא טרחה לעלות ממאחורי הקלעים, אלא קמה ממקומה באמצע האולם, ועשתה כל הדרך לבמה (בעז היה יכול להרביץ בינתיים שירה בצוותא),כדי להקריא חתיכת ביוגרפיה משעממת מוות. בת צחוקו המפורסמת של בועז שניצב מאחוריה יכולה הייתה להפיג את המבוכה, אבל היא נאלמה ונעלמה. בפרפרזה על החומה ההיא של יורם ארבל. – ככה לא מעניקים פרס. למה נזכרתי ?  כי כשכבר עושים  ערב הוקרה חדפעמי לזמרכמו בועז שרעבי, רצוי לתת להוקרה את הכבוד הראוי והמגיע לה. ובגדול. טיפ טופ מהוקצע. הביורוקרטיה העירונית לא חייבת להשמיע קולה.

בהשתתפות: דפנה דקל, אילנית, בעז מעודה, דקלון.

בועז שרעבי ימי זמר חולון 2010