משינה עדיין כאן. חיה, קיימת, נושמת, שורדת. מישהו ציפה ממשינה אחרי 25 שנה להמציא עצמה מחדש? ואולי. מצד שני: אולי טוב שהם עדיין כאן. הרי או ט וטו בקיסריה נחזור להנות ממשינה הישנה והטובה, זו שאני מאוהב בה שנים, שחלק משירי האלבום הזה ימצאו מקומם בין הבסט אופ דה בסט שלה. אחרי הכל: אין לה תחליפים מסעירים שיאפילו עליה במשבצת הרוק ישראלי.
בואו נאמר – האלבום הזה אינו פאר היצירה של משינה, אבל עדיין משינה במיטבה במונחים של חיבור בין כל מרכיביה.
אדם בתוך עצמו הוא דר, כבר אמר משורר רוק עברי אחר. יובל בנאי קרא לזה באירוניה מסוימת – "בליינד דייט"- עם עצמו, שזה אומר להתעורר בבוקר במיטה לבד. לקבוע עם עצמו למחר. משינה עושים מזה רוקנ'רול ישיר וטוב. יובל יחזור בהמשך, לעיתים  – מדוכדך ומתגעגע.
כשאני מגיע ל"לנדסמן ופולנסקי" – אני אפילו נרגע ואומר: ברוך שובכם, משינה. יש תסריט. יש סיפור על צמד בלשי משטרה שסרחו ועכשיו הם מרוסקים לחתיכות. יש התרגשות. יש עוצמה. יש גיטרות. יש דרמה. הזכיר לי שיר של המשורר העברי עמו פתחנו. הוא קרה לשחיתות ההיא "מחכים למשיח".
בקטע הבא, המשורר העברי של משינה מוריד הילוך. נעצב ליבו: הוא שר "אין לי אף אחת", "הסוף נראה קרוב וגם "יבואו אחרי כבר אחרים/ אחזור הביתה להרים" ("מדורה קטנה") ה"ביקור בעיר" מבהיר אכן שהוא אינו כבר שם – בעיר. אני לוחץ פעם שנייה 7 בשלט. לא בטוח שהביקור בעיר הוא שמבשר על גיחה מחודשת של משינה לרשימות החובה של הרוק הישראלי. גם לא ה"געגוע" שתוקף את יובל בבלוז-סלואו, ביצוע נמוך כואב וקודר – נאחז במי שמצילה לו את הנפש (הקטנה שלו שמנגנת פסנתר) ליווי קלידים וגיטרות בסטייל המסורתי.
ב"בין הצללים" יובל בנאי שר על חוסר קשר בינו ובין הסובבים אותו. אנשים משולים לצללים: המלכה השחורה, הכלה הלבנה, הדיילת המתוקה. הולך בין הצללים = הולך לאיבוד מצפה שלפחות אלהים יבין את כאבו, יקשיב לצרותיו. שדמעה תרד מהשמיים. הפניה לאל – הגם שהיא מדגישה את כובד המצוקה, נשמעת לי פשטנית משהו. השירה נוגה מדוכדכת ואמיתית, המוסיקה השקטה והעיבוד בצליל גיטרה טוענים במתח סטייל המוסיקה של סרטי בונד.
"האושר הסמוי" יובל שר על רקע נהיגה בלילה קר במאה ועשר ק"מ לשעה (צ"ל "עשרה" אבל יתכן שהטעות הזו היום כבר נעשית במודע) שיר שאומר – גם אם יש לך תחושה שהגעת לאושר, אתה לא יודע כלום. תסתפק בתחושת הסמוי-מוחבא וצנוע. רוק גיטרות קליט שישתלב יפה ברשימה של משינה לקראת קיסריה. יחד עם כל האחרים הוא יעשה לחברים ולקהל אושר גלוי
אני שומע עיבוד רולינג סטונס ב"הייתי" – שיר על בנאדם שנתקע בשומקום עם המכונית וממתין לחילוץ ותוך כדי נתקף במחשבות מטורפות.
בחרו לסיים בעצוב ומדוכדך ("ילדה שלי") – על הלילה הארוך בחייו. מעין סיכום של יובל. "לא אחזור בתשובה" וגם "נזרם בזרם הייאוש", "עמוק בתוך הבטן חותכת וחותכת סכין שמסתובבת" וכל מה שנשאר – "ילדה שלי" ו"מחכה לשמש שתזרח". בטח לא ההמנון החדש של משינה. אני מוכן להמר שהשיר הזה לא יסיים את המופע של הלהקה בקיסריה. מן הסתם מחזיר לאדם הבודד של פתיחת הדיסק שקובע בליינד דייט עם עצמו.
ונסיים בשיר שעל שמו נקרא הדיסק – "יהלומים בשמיים" – יוצאים מתוך יער אפל כדי לגלות יהלומים בשמיים. את האהבה והתקווה לא מחפשים בבני אדם אלא ברוח סתיו, בבדידות. אי-שם יש אור גנוז שמגיע עד קרקעית הים, עד כלות הקיצים.
יובל בנאי את שלומי ברכה מחלקים תחושות נוגות בזמן המודרני, שבו "נותנים לך להרגיש אשם" משינה רומנטיות מדוכדכת משהו, גם סוג של הרגעה, אי כניעה ותקווה לטוב. שיר שמגיע במידטמפו, עיבוד מאוזן, אווירה חורפית, רווי תחושות.
אחרי כל השנים האלו, זוהי משינה אולי עצובה יותר, אבל בנעלי בית נוחים. למי אין קצת עצב בלב. מי אינו מחפש את האור הגנוז. מילים ומנגינה שעושים את הדרך אל הלב בלי רעמים וברקים, אלא בהתרפקות. החברים הותיקים מעדיפים את זה ככה. הם לא נהיים צעירים יותר, נועזים יותר, אפילו לא ציניים יותר, שלא לדבר על מהפכניים יותר.

משינה חוגגים 25