בסוף הערב ניסה שלום להתעסק עם הגדרות. אמרנו, כך אמר, שהסדרה אינה "נוסטלגיה", אלא "חגיגה". טרמינולוגיה לעיתים יותר מקשה ומבלבלת מאשר מחדדת ומדייקת. "נוסטלגיה" היא התרפקות על העבר. "חגיגה" יכול להתחיל בהילולה, שמחה, ולהיות גם פסטיבל. נדמה לי שבתחנה הרביעית בסדרה – היה בה גם מזה (נוסטלגיה) ובעיקר גם מזה (פסטיבל, חגיגה)
שלום חנוך הגיע לבמה במצברוח מרומם וחגיגי במיוחד. הוסיף בראס סקשן  בשירים אחדים כדי להעניק לערב תחושה חגיגית, ובעיקר העלה שורה של אורחים שלא הייתם מאמינים, וגם כאן, אם שוקלים את הערב האחרון במונחים של חגיגה, אז מה איכפת שיעלו ויבואו גם קרן פלס, מעיין הירשביין, אהוד בנאי וגם ריטה  מה איכפת שבאווירת הפרגון הפמיליארית – משה לוי ישיר שיר, ויזכה לחיבוקים ונישוקים משלום כאילו הבקיע שער במשחק העונה (צודק שלום, זה לא היה קל, אבל עבר די בשלום), ולאקורד הסיום יעלו הבת רומי והנכד עמרי  בגיטרה, שהוא כבר בדרכו לרשת את מקומו של רוני פיטרסון הנצחי לביצוע "בגלגול הזה".
בגלגול הזה, בגיל הזה, שלום חנוך עסוק בהתרפקות, במשפחתיות, גם בהוכחה שקונספט מסוג זה של מופעים המוקדשים לאלבומי עבר, שנערכים מול קהל סביב שולחנות, שמזמין הרבה בירה ורץ הרבה לשירותים (רק קהל ישראלי משוטט ככה בזמן הופעה?) באווירה יענו אינטימית-יוצרת קשר קרב במקום גדול – עובד.
שאכנס לביקורת, לסיכומים? כדי לקצר סיפור – "חתונה לבנה" –  תחנה שלישית, הייתה התחנה המרתקת-איכותית ביותר. התחנה הרביעית הייתה יותר חגיגת סיום קצת מבולגנת. לא הכי הבנתי מה עשתה שם קרן פלס. ומה ריטה, אם כי הדואט ל"מביאה הכל" עלה בסופו של דבר יפה, אחרי שריטה גילתה לשלום שהם אינם בטון הנכון והתחילו הכל מחדש.  אבל הבנתי מה עשה שם אהוד בנאי. כשאהוד בנאי עלה לשיר שיר ("ד ז'ה וו") הבנתי שהוא משתדל לא רק לפרגן לשלום, אלא גם להעניק לשיר כמה שיותר אהוד בנאי.
חוץ מזה, עבר עלינו ערב  נעים עם עיצוב תאורה יפהפה,  וידאו אפקטיבי ברקע וגם שירים שאי אפשר לדבר על שלום חנוך בלעדיהם.  ב"בלי לומר מילה", "זה לא נוח", "כדי לחיות", "קרן שמש", "רק בן אדם", "נגד הרוח" "שוקו" (יופי של וידאו) ו"משיח" חזרתי לשלום חנוך, ולא איכפת לי איך יקראו לזה – נוסטלגיה, חגיגה נוסטלגית. ישן וטוב. מה שירצו. אין שלום חנוך כמו שלום חנוך גם בגלגול הזה, בחגיגת הסיום הזו, סוף אפריל 2010.
תחנה חמישית? עונה או אינה עונה? אולי בעונה הבאה? אתם יודעים? אני כבר מתגעגע.  חוץ מזה "בגלגול הזה" כבר רמז  שאפשר לפתוח עוד סדרה.

שירים: לחץ, לא עוצר באדום, בלי לומר מילה, זה לא נוח, היא אמרה, נהמת הדממה, כדי לחיות, על שפת הנחל הזורם (סולו: קרן פלס), שנינו (קול שני: מעיין הירשביין), בסוף אמצא אותך – משה לוי, קרן שמש מאוחרת, רק בן אדם, דה ז'ה וו (סולו: אהוד בנאי), נגד הרוח, אין קשר, מביאה הכל (דואט עם ריטה), שוקו, עד כאן, מחכים למשיח, הדרן: בגילגול הזה בהשתתפות רומי (שירה) ועמרי (גיטרה)

משה לוי – הפקה מוסיקלית, פסנתר והמונד, רוני פיטרסון – גיטרה חשמלית, זיו הרפז -בס, אשר פדי – תופים, טל אבירם – קלידים וסמפלר, ניהול אמנותי: לואי להב  סאונד – ערן בן-צור, עיצוב תאורה – עדי שרון, עיצוב תוכן ויזואלי – Insight