שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך, כי עזה כמוות אהבה
קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש, שלהבתיה
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות, לא ישטפוה
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו

החזרה למקורות היא מגמה, טרנד, תופעה שנדמה לי אין לה אח ורע בשום מקום בעולם. האם לברך עליה? – לא תמיד. אישית, אני לא אץ-רץ לשנן פסוקים מכל מקור מקראי למרות תבונתם הגבוהה ושנינותם כי רבה וגם החזרה למסורת, לבית סבא וסבתא, לבית הכנסת לא מכניסה אותי מיד לאווירה של והדרת פני חוכמה וחכמים.
סגיב כהן, במסגרת בניית הקריירה שלו, כנראה הבין (או שהמליצו לו) שמקורות הולך טוב, ובטח שיר השירים שהוא טקסט מבוקש להלחנה. הוא שר "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך – כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה; רשפיה – רשפי אש שלהבתיה".
מה זה? הרעיה מבקשת מהדוד שיצמיד אותה אל ליבו וזרועו, שלא ישכח אותה לעולם, כי אהבתה אליו עזה כמוות, והקנאה שתקנא אם יעזוב אותה תהיה קשה כשאול. הדוד מרגיע אותה ואומר לה ש"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה; אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו: כלומר – אהבתו אליה היא נצחית, שום דבר לא יוכל לכבות אותה, וגם אם ייתן איש את כל הון ביתו כדי לשכנע אותו להפסיק לאהוב אותה – "בוז יבוזו לו" והוא לא יצליח. ואללה. חזרנו לבית הספר לשיעור במקרא. מכל מלמדינו הרי השכלנו.
עכשיו למוסיקה: סגיב עשה מזה מזמור באקצנט ימני, קול טבעי מסתלסל יפהפה בשירת געגועים בהפקה אקוסטית מאוזנת מקושטת בקולות ובכלים אתניים. חלק ראשון אותנטי, חלק שני – "מים רבים וכ'ו" (פזמון) – פופ סטייל פסטיבלי הזמר בסגנון עדות המזרח של פעם שקצת מרדד את השיר. גם רוצה להיות אתני מסורתי וגם להיטי קליל. חבל, כי הניגוד-השעטנז לא מיטיב עם השיר. זה להיט. אבל אני נשארתי בתחושה שהמוסיקה והביצוע לא ממש לוקחים אותי לשיר השירים, קצת כופים את הצלילים על הטקסט.