כמה רומנטי המקום שאין בו מקום לחלום על אהבה. המוסיקה והטון המתגעגע והעורג של שרון שביט רביבו אינם משדרים ניכור עירוני, כפי שעולה מן הטקסט. הם עטופים בחום רומנטי. אני קורא בזמן האחרון טקסטים שבהם העיר תל-אביב משמשת השראה לאנשים צעירים, ככל הנראה דיירים חדשים, לספר כמה רע וקשה (ועדיין היא הכי מבוקשת) – אבל במוסיקת פופ מתקתקה, אקוסטית ונוגה.
אז איך נראית תל-אביב מדיזנגוף 20? ממש לא טוב. שרון שביט רביבו ניסה לשרטט קשר בין בדידות, זרות וחוסר זהות ובן מצב אישי לחוץ של אין כסף, אפרוריות, וגם תחושה של מקום שלא נועד לאהבה. האם הצלילים נשמעים דכדוך קשה? בפירוש לא, ואין בכך רע.
פסנתר קצבי פותח שיר בעל מלודיה ייחודית, מעברים יפים וקצב מרענן. הביצוע מלא חיוניות, עיבוד העיבוד (השפעות ביטלסיות) אפקטיבי – צליל מיתרים אקוסטי שחובר לקולות הרמוניים שמצלצלים יפהפה. ככה עושים פופ – פשוט, ללא יומרות, סוג של קסם שמתכתב יפה עם השישים והשבעים.

שלוש שנים בדיזנגוף 20/ שכנים, כלבים מתחלפים פה בשרשרת/ לילות חמים, עם או בלי בגדים/ מחבק אנשים בודדים //
אין נסים, בקושי יש תריסים/ כל כך בקלות המשכורת שוב לוחצת/ שוטף כלים, חושב על ההורים/ לפעמים מרגישים רחוקים //
בכל פינה סינדרלה / חושב על מה שעובר לה/ זה לא מקום לחלום על אהבה/ זה לא מקום לחלום על אהבה
קולות אורות, סירנות וגניחות/ הזוג ממול לא סגר את המרפסת/ תולה בגדים שבדרך כלל נופלים/ ותמיד שומע צלילים //
אני אדם ממש כמו כולם/ לא רוצה לאחר את הרכבת/ עדיין טוב אך רוצה כבר לעזוב
להחליף את שם הרחוב //
בכל פינה סינדרלה / חושב על מה שעובר לה/ זה לא מקום לחלום על אהבה
זה לא מקום לחלום על אהבה
מילא לא נקי אבל למה אין שלכת?/ עוד ילדה יפה חולפת והולכת/ זה לא מקום לחלום על אהבה