יש משהו נוגה אישי קסום בשירה המלנכולית של איתמר מאירי שמתנקז אולי לשאלה  – מה עצוב באהבה? התשובה לפי הדיסק היא בהסתבכות שלך עם עצמך.
"עוד ועוד" הוא שיר על אהבה לא פשוטה. כתוב בהבזקי מחשבה, על סיטואציית של הולך ומסתבך. גם אם לא ירדת לסוף מחשבותיו-רגשותיו של הדובר, יש משהו כן ואמיתי, נקי באקוסטיותו בשיר הזה, מנגינה נוגה נוגעת, הרמוניה יפה, טון מהורהר, מאיה בלזיצמן הוסיפה צליל צ'לו.
מאירי שר סיפורה של ליאה באותו טון ובאותה אווירה – ליאה שנגמר לה הכוח לריב עם העולם ורוצה לברוח מכאן.
האהבה בשירים של מאירי היא לעיתים מסובכת, לעיתים ממלכדת, אינה משאירה פתחי מילוט ("יוצא מזה")
אוריינטצית פולק קאונטרי מאפיינת השירים הקצביים, ומאירי שר בתמימות שכזו: "יש אנשים רוצי להיות מלכים/ אבל אני לא יודע מה איתי/ לא כיסא לא ארמון יסדרו אותי/ כי אני רק איתך רוצה לישון"… וגם "אוצר ללא מפה" נוסע ב"רכבות הרים בלילה", כאשר המטרה מאוד לא ממוקדת – "עומד מסתכל על העולם, לאן זה הולך ומה מכאן?". שרבוט מעט שטחי על חיפושי אהבה לא ברורים. צליל מפוחית ואקורדיון וחמת חלילים מקנים תחושת נעימות עם דוק של עצבות.
וישנו הסטורי טלר ששר ברגישות ובדכדוך על נסיעה אחת איתה שכולה הסתבכויות במילים ("ברחוב שלי") בתזמור אקוסטי שמתעבה למלודרמטי באמצעות כלי מיתר קלאסיים, על "זיכרונות כמו בשחור לבן" מהילדות לעומת הזמן העכשווי הטראומטי ("צריך ניתוח לתקן את הלב שהתרוקן")
גוון רגאיי פאנקי מעניק חיים לשיר "שוב" – ואיתמר ממשיך להסתובב סביב עצמו באיבוד הדרך/ הסתבכויות עם עצמו/ תסכולים, צליל אופטימי יחסית לחוסר האונים המובע בשיר. 
הסיום מפזר את המסיבה הרגעית – גיטרה אקוסטית מחזירה למלנכולי ולמלכוד האישי – "מלחמה ששנים לא נגמרת" ומטפורה "יש לי חור בסכר שמאיים להישבר על כולכם" ("דגל לבן")
מאירי מצליח לקחת את האלמנט האקוסטי של הפולק סונג קאונטרי האמריקני ולאמץ אותו הכי אותנטי לשירים האישיים שלו, נשמע אמין בעברית. סינגר-סונגרייטר ובלי מרכאות.

כל המילים והלחנים: איתמר מאירי, פרט ל"אוצר ללא מפה" – מילים: איתמר מאירי ורעי מולה. "עוד ועוד", "שוב" – מילים: איתמר מאירי ותומר ממיה עיבודים והפקה מוסיקלית: שמוליק דניאל.