בדרך כלל אני פוסח על מכתבי שרשרת הנושאים מסר/מוסר השכל. הפעם קראתי. אולי המוסיקה השאירה אותי בסיפור.
וושינגטון, תחנת רכבת בבוקר קריר בינואר 2007. האדם עם הכינור שבתמונה ניגן 6 יצירות של באך במשך כ-45 דקות. במהלך הזמן הזה בערך 2,000 איש עברו בתחנה, רובם בדרכם לעבודה.
לאחר כ-3 דקות, איש אחד הבחין שיש שם מוסיקאי שמנגן. הוא האט את צעדיו ועצר לכמה דקות, ולאחר מכן הוא מיהר לדרכו להמשך תכניותיו.
לאחר כ-4 דקות:
הכנר קיבל את הדולר הראשון. אשה זרקה את הכסף לתוך הכובע האדום, מבלי לעצור, והמשיכה ללכת.
לאחר 6 דקות:
אדם צעיר נשען על הקיר והאזין לכנר, ואז הסתכל בשעונו והמשיך ללכת.
לאחר 10 דקות:
ילד כבן 3 עצר, אבל אמא שלו גררה אותו משם, ממהרת לענייניה. הילד נעצר שוב כדי להסתכל על הכנר, אך אמו משכה בחוזקה והילד המשיך ללכת, כאשר הוא מסובב את ראשו כל הזמן הפעולה הזו חזרה על עצמה על יד מספר ילדים אחרים, אבל כל ההורים – ללא יוצא מן הכלל – הכריחו את ילדיהם להמשיך בדרכם במהרה.
לאחר 45 דקות: הכנר המשיך לנגן ללא הפסקה. 6 אנשים בלבד עצרו להאזין לו למשך זמן קצר. כ-20 נתנו לו כסף אבל המשיכו ללכת בקצב הנורמלי שלהם. הכנר אסף בסף הכל 32$.
לאחר שעה: הכנר סיים לנגן ושקט שרר במקום. אף אחד לא הבחין בכך ולא מחא כפיים. הוא לא קיבל כל הוקרה.
אף אחד לא ידע, שהכנר היה ג'ושוע בל, אחד המוזיקאים הגדולים בעולם. הוא ניגן את אחת היצירות המורכבות ביותר שנכתבו אי פעם, עם כינור ששוויו 3.5 מיליון דולר.
יומיים לפני כן, ג'ושוע בל מילא אולם בבוסטון, עבור מחיר ממוצע לכרטיס של 100$ – בתמורה לאותו המופע בדיוק.
זהו סיפור אמיתי.
הארוע בו ניגן ג'ושוע בל כאדם אנונימי בתחנת הרכבת של וושינגטון, אורגן על ידי הוושינגטון פוסט כחלק מניסוי חברתי לגבי תפיסה, נקודת מבט, טעם אישי, וסדרי עדיפויות של בני אדם.
הניסוי העלה כמה שאלות:
* בסביבה רגילה, בשעה לא צפויה, האם אנחנו מבחינים ביופי?
* אם הבחנו, האם אנו עוצרים רגע כדי להעריך אותו?
* האם אנו מזהים כישרון בהקשר לא צפוי?
מסקנה אחת אפשרית מניסוי זה יכולה להיות: אם אין לנו רגע אחד כדי לעצור ולהקשיב למוזיקאי הגדול ביותר בעולם, מנגן את היצירות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם, עם אחד הכלים היפים ביותר שנעשו אי פעם…. כמה דברים אחרים אנו מפספסים במרוץ החיים?

ג'ושוע בל מנגן הרכבת התחתית בוושינגטון