איפה המשוררים בוכים? סיוון שביט משרטטת את המקום "בעיניים יבשות". המשוררת בחרה תפאורה עגמומית למקום הזה, שבו לגשם יש טעם מלוח, החורף לא נגמר באביב. האוויר מעיק על הכתפיים, מכביד את המילים. נשים מהלכות על המים, שמלות נרטבות בקצוות. ניתוח? הצלילים הנוגים, התזמור המלנכולי מתווים אווירה. תן לדמיון ללכת במקומך. כל המוסיף גורע.
לשביט יש דיסק של אווירה נוגה. הקצבים אמנם משתנים, אבל הגוונים בטון, בצליל, בתזמור יוצרים אחידות. מעין רישומים של הלכי מחשבה ורוח. בדף שצורף לדיסק כותבת סיון הצלמת (לקראת האלבום נפתחת גם תערוכה מצילומיה) על סיון המוסיקאית: "אני מצלמת בשפה בה אני כותבת ושרה שירים, רושמת רגשות וסיפורים חבויים וגלויים בקווים עדינים".
סיון שרה בספירה שלה. שיר על עצב שמכסה אותה כמו שמיכה עבה שיוצרת ניתוק מהסביבה.
נימת הדכדוך מחלחלת לאורך הדיסק. הצער על אובדן אם ב"ארוחת יום שישי"– מושר בטון מאופק, מעודן . אובדן היקר מקבל מימד של השקט שאחרי, אבל העידון אינו מפחית מעוצמת הצער. יש בשיר הזה כאב עד דמעות, אולי דמעות יבשות אבל דמעות אמת. הלחן הצנוע היפה, העיבוד הנוגה השמימי מוסרים היטב את תחושת הריק האישי הכואב וחוסר האונים מול האין. ושוב הגברת הקצב ב"לא רוצה לחזור הביתה" על רקע שאלות שמנקרות. הגות פשטנית משהו שזורמת מאיזשהו זרם תודעה. (מה השאלות שגורמות לה לסרב לחזור הביתה?) ובאותו קצב של נסיעה – "פחד גבהים" – שיר באווירה הזויה, ערפול של התרחשויות בז'רגון קרקסי מחושך ועד אור בוקר.
העיבוד הריחופי-אמביינטי מנסה להעניק אווירה קוהרנטית לדיסק, אבל גם הפקה מסוגננת לא יכולה להציל מנגינה אפרורית "הצעד הבא". מצד שני, היא משדרגת שיר כ"מבטים לרצפה", על יחסים שמתקיימים למראית. גם כאן השיר שנישא על מקצב מהיר כאילו הסיפור חולף במהירות על פניה, מוסרת דו"ח בצורה מאוד מודעת-מפוקחת , מאופקת בגוון קולי אחיד, בלי לגלוש לדרמה, הנאראטיב עובר, התחושה – פחות,
גם ב"בניינים נמסים" (שיר על יחסים על רקע ניתוק מהעיר) שרה את הסיפור כאילו ממרחק מסוים, במבט מן הצד. סגנון שטבוע בה, מזגה המיוחד, עיבודי הצ'יל, יותר מציירת תחושות מאשר מספרת סיפור, ובכך היא מיוחדת.