בימים שכל להיטן סלולארי כובש את קיסריה – אתה בוחן מחדש את המיינסטרים הקלאסי. האם עוד כוחו במותניו. יהודה פוליקר, מותניים-מותניים, לא סתם כבש. רשם ניצחון גדול.
קיסריה יוני 2010. מי שלא היה – אינו יודע אהבת קהל מהי. לפעמים מצאתי עצמי מתבונן באושרו (של הקהל) ופחות בזמר.
פוליקר אינו עושה שום דבר יוצא דופן כדי לזכות בה. אינו יורד לשוטט בין השורות, לא מילת חנופה, לא הצהרה. לא צ'פחה. שום דבר. פשוט הוא, הגיטרה, הבוזוקי, השירים. חלון גדול לים התיכון. רוק. בנזין. יום העצמאות. האלבום החדש. הצל ואני. אפר ועפר. עיניים. משמרת, פרח, אני רוצה גם  ועד שלל שרב.
בקיסריה אין כאב, למרות שחלק משיריו של פוליקר ספוגים צער. בקיסריה כמעט כמו כל מופע – כאב נמהל באהבה ובאושרו של הקהל, שבא לבלות, לשיר, לפזז. לא לרדת אל מאחורי שיריו של בחור שנולד בקרית חיים לניצולי שואה ילידי סלוניקי, שהטראומה מלווה אותו משחר ילדותו. נדמה שגם פוליקר רצה להביא משבים ערים של שמחה והתחדשות. לא כאקט מסחרי. זה עניין של יושר פנימי, כאילו אמר, אחרי הטראומה יש חיים. אחרי המוות תגיע עוד חתונה. כמו במוסיקה העממית השורשית, עצב וכאב דרים בכפיפה אחת לצד שמחת חיים. אין קרן אור בלי אפלה. אין ריקוד בלי דמעה. זה פוליקר. הכפיים והרמבטיקו, אבל גם אדם שממשיך לחוות עומק של כאב. כשבתוכו הלב נשבר, כשהוא שר "לאן את נוסעת, לאן את נוסעת, שנים וכלום עוד לא נמחק" ("אפר ואבק") כבן הדור שחווה את טראומת השואה. ומצד אחר ההתפקחות של האלבום החדש. אלבום אישי, רטרוספקטיבי, מתמודד עם תהליך שעבר. בוחן עצמו בעין ילד-מבוגר, פיסות ביוגרפיה שלוקחות לעברו, ספת הפסיכולוג שהוא עושה לעצמו, מנופי ילדותו ב"עפיפונים", דרך פרידה מאמו ב"אל תלכי עכשיו". מה שלא נאמר כשהיו יחד – נאמר עכשיו במילים הנרגשות שבשיר.
השלושים וכמה שירים – הם החלקים שעושים את יהודה פוליקר השלם. זהו יהודה פוליקר – לא פחות לא יותר, כלומר – במיטבו. אמן ישראלי אולטימטיבי. לשמוע פוליקר בקיסריה זה כמו משהו מקביל לחאריס אלקסיו באתונה. אני לוקח את כל "החלקים" ומחבר אותם כדי לבדוק את מהות הישראליות של פוליקר. פרט למיוחדותו – הרי המוסיקה שלו היא תמצית הכפר הישראלי – שירים שקשורים בעבר טראומטי, החיבור לים תיכוני, וגם משב של רוק נעורים. ומעבר לכך – העיניים שלו. הלב שלו. המוסיקה שמגיעה ממקומות של צניעות ואמת. הכאב והשמחה.
ספרתי שמונה נגנים. 3 מערכות הקשה. 2 מערכות קלידים. 2 גיטרות. אז נכון שלא תמיד שמעתי כל כלי אקוסטי. פה ושם עיבוד טיפה בומבסטי. צליל הנשיפה לא תמיד הגיע. לא תמיד המילים הגיעו בהירות. מצד שני, ההפקה המוסיקלית הלכה על חגיגה ללא פשרה, והצלילים של "אוריינט אקספרס" הגיעו למהדרין. באמת חגיגה לאוזן.
מישהו צעק: "איפה חיים רומנו"? הבנתי אותו. האיש עדיין מזהה מוסיקה ים תיכונית עם נגנים מסוימים, שאין להם תחליף. הדור החדש פחות מדבר אליו. מצד שני – בחטיבת ההקשה זיהינו גיבוי רציני – אלון הילל על הבמה וגם אלי חדד – כן, המתופף של בנזין, ומצד אחר – יוני פוליקר, דור ההמשך המוכשר.
ישב שם במרכז הבמה. ובשיר אחד – ללא תזמורת הגיע הצמרור המיוחל, שאני ממתין לו בכל מופע של פוליקר – "לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי/ בדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת/ ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי/ כמו בקשתי דבר, דבר שאבד", ואם מדברים על מוסיקה ים-תיכונית – זוהי הקלאסיקה הישראלית הים-תיכונית הכי אותנטית שנוצרה כאן בשנים האחרונות. קול מעומק הנשמה, משדר חרדה בעוצמה מופנמת, רגעים של הפשטות היפה והכובשת. המילים (של רוטבליט) ממשיכות להיות אמת אבסולוטית, והצלילים המוכרים, הישנים והחדשים של פוליקר, שלעיתים עמוקים כמו מימי הים שממול.

נגנים: שמוליק שמיר – גיטרה, יוני פוליקר – גיטרה ובוזוקי, נעם אטלס – קלידים וכלי נשיפה , אלון הלל ואלי חדד – תופים, אמיר פינטו – כלי הקשה , יונתן לוינטל – בס, יואב אסיף- קלידים וסמפלר, לאוניד דצלמן – קלידים אקורדיון וחליל.

מבחר שירים: יום העצמאות, פחות אבל כואב, הצל ואני, אהבה על תנאי, כשתגדל, לא יודע + נדנד, מעבר לגדר, עיניים שלי, בוקר יום ראשון, אלקו, זינגואלה, פיגה, חלון לים התיכון, 3 ימים, עפיפונים, משמרת, חכי לי סלוניקי, פרח, פנים אל מול פנים, ירקדו הבחורים + שותה הכפר, שיירה, משב רוח, זיליאמו, קללת הים, טיראנס אוריינט, אפר ועפר, רמאללה, אני רוצה גם, התחלה חדשה, ישום שישי, כפיים, חופשי זה לגמרי לבד, שלל שרב

צילומים: מרגלית ויוסי חרסונסקי

על ההופעה בקיסריה יולי 2011 – 25 שנה ל"עיניים שלי"