קח גיטרה. תמציא איזו מנגינה. אתה גם לא חייב להיות מלחין מי-יודע-מה, גם לא זמר שקולו יפה התואר והבלורית מסתלסל כדי שיורידוהו בסלולר. תאנפף את סיפורך, תשיר הכי טבעי, אפילו שאתה לא ממש "זמר". תפעיל כמה שיותר רגש. זה יספיק. קח סיפור אישי. (לפי הסיפור שהגיע עם השיר, דן סיון עבר לפני 3 שנים לגור באוטובוס שחנה ליד מגרש שיפוץ קראוונים והפך אותו אולפן הקלטות) תעטר במפוחית שזה יישמע Folk, שיהיה כמה שיותר אבק דרכים בשיר.
דן סיון מספר סיפור שמפעיל את חוש השמיעה (חריקות בלמים, נביחות כלבים) וגם הראייה (שברי זכוכית מנצנצים שטאטא בקרון) – על כך שהלך לאיבוד (רוחנית) עד שהאמין לכל דבר, כל אור כוזב, עבר כל דבר, גם "מעיינות" ו"אור גדול בו רוחצים" והגיע למסקנה ש"הדרך חכמה מן ההולכים" וגם אוהב "את מה שקיים בך". אחרי שלמדנו משהו על קורותיו של דן סיון, וגם חברנו להגיגו, אפשר להגיע לשורה התחתונה: הגם שיש בשיר  כמה רסיסים מעוררי געגועים לימי הדור של דילן, הגם שהמנגינה  והעיבוד –בסדר, עדיין הביצוע האנמי – לא מצליח להעביר את החוויה שדן סיון רצה להעביר. מה שאומר: העור נשאר חלק.  הלב מיאן להתחבר.

בוקר שוב עולה על הצריף/ חריקות בלמים ונביחות/ ביצה קשה ואשכולית/ אבק דרכים בין השדות/ פוקח/ מתמתח/ אוהב את מה שקיים
הלכתי לאיבוד בעצמי/ מאמין לכל דבר שבא/ אורות כוזבים ולחשים/ איך הדרך נעלמ/ מתפלל אל האל/ אוהב את מה שקיים בך
אויר מתוק, מעיינות, סודות גלויים, שירי מחזור/ ואור גדול בו רוחצים/ חושב אולי זה לא מתאים לי/ כשהדרך חכמה מן ההולכים/ ילד מטאטא את הקרון/ שברי זכוכית מנצנצים לומפרנס את כל המשפחה/ איך החיים נעלמים לו/ מכבה מתעורר/ אוהב את מה שקיים בך/ אויר מתוק, מעיינות, סודות גלויים, שירי מחזור/ ואור גדול בו רוחצים/ חושב אולי זה לא מתאים לי/ כן הדרך חכמה מן ההולכים