איה שויד חוזרת לחז"לינו שדיברו בשנאת חינם – שנאה לא עניינית שבה אדם שונא אדם אחר או קבוצה ללא כל סיבה מעשית, רק בשל העובדה שיש לו או להם תפיסה אחרת ששונה משלו. וכידוע, בשל שנאת חינם הזו בין הקבוצות – חרב בית המקדש.
השיר עוסק מצד אחד בשנאת חינם שממלכדת, מצד אחר – באהבה שמשחררת, ובשביל אהבה משחררת ("עם חופשי") קוראת שויד לעזרתם של "מלאכי האהבה" שישמרו "על שפיות ארצנו", כי הדוגמה האישית תמיד מוכיחה שזה אפשרי – "כשאת אתי אני עם חופשי" ואהבה מנצחת שנאה.
שויד מנסה לחבר בין המישור הפרטי והמישור הלאומי, מעין מוסר השכל קצת נאיבי שאומר שיש להמתין למושיעים בדמות "מלאכי האהבה" כדי שהבית השלישי לא יחרב.
אותה תמימות מאפיינת גם את הטון והמנגינה – משהו בסגנון הפולק הבראשיתי של דילן ("מתנופף ברוח") שמתקשים להעביר את האמירה.
הרגשתי קורין אלאל בשיר הזה, עוד לפני שעיינתי ברשימת הקרידיטים. קורין על תקן מעבדת במשחק של איה שויד והצעצועים, אבל גם מכאן לא צמחה ישועה גדולה.
במעבר בין קודש לחול / מרססים בני אנוש שהעזו לשאול / במעבר בין קודש לחול
על שנאת חינם נפלנו ובאהבה נתרומם / על שנאת חינם נפלנו, נתרומם
במעבר בין קודש לחול / איסור חרוט בעור של העם הנאור / במעבר בין קודש לחול/ על שנאת חינם נפלנו ובאהבה נתרומם / על שנאת חינם נפלנו, נתרומם
היו שלום מלאכי האהבה ושימרו על שפיות בארצנו / היו שלום מלאכי האהבה ושימרו על שפיות בארצנו
במעבר בין קודש לחול / ושוב חוזר לכיכר דור הנרות / במעבר בין קודש לחול/ על שנאת חינם נפלנו ובאהבה נתרומם / על שנאת חינם נפלנו, נתרומם
היו שלום מלאכי האהבה ושימרו על שפיות בארצנו / היו שלום מלאכי האהבה ושימרו על שפיות בארצנו
להיות עם חופשי זה אפשרי / וכשאת אתי אני עם חופשי / להיות עם חופשי זה אפשרי / וכשאת אתי אני עם חופשי / כשאת אתי אני עם חופשי.
