נפתח בצלש: אמרגני הערב הבינו כי אם לא יפנו את עשר השורות הראשונות של האופרה לקהל – לא יהיה כאן מופע רוק. אני נוטה להאמין כי הדרישה באה מפיטר מרפי עצמו. מי שמכיר את אולם האופרה בתל-אביב ,יודע שהשורה הראשונה צמודה לבמה בצמידות שבקושי מאפשר לעבור לאורכה.  זה לא בא בחשבון במופע רוק, שלא לדבר על כך שמועדון רוק כמו בארבי הרבה יותר מתאים למרפי. אני יכול לנחש שגם מרפי  לפי האופי העכשווי של המופע שלו, העביר בקשה להוציא את השורות הראשונות.

לעומת בארבי שנה שעברה, המופע של מרפי 2010 הרבה יותר תיאטרלי. סוער. רוקי. מרפי מחליף תלבושות, מתרוצץ כאחוז תזזית, תאורה אפלולית, דיסטורשנים שבית האופרה, נדמה לי, לא שמע בשנות חייו.
אם מדברים על שנות חיים, אז הרומן שלי עם מרפי בספירה לאחור כבר נמצא עמוק בעשור השלישי. ימי באוהאוס,

קולנוע דן, רחוב הירקון 1990. להקת הרוק שנקראה ע"ש זרם ארכיטקטוני שהתפתח בגרמניה של תחילת המאה. אני זוכר הרבה שחור בהופעה ההיא. כשלושים שנה אחרי, מרפי יודע גם לצחוק על חשבונו, אבל מציע תיאטרון רוק שעונה לשם Dirty Dirt Tour לקראת אלבום חדש שייקרא Ninth, שהוא תעתיק של הערב שקיבלנו במשכן, הקלטה חיה של שיריו – חלק מהקלאסיקות של באוהאוס והשירים שלו.

מרפי מגיע לדור שלא ידע. ב-2009 הוא הצטרף לכמה הופעות של Nine Inch Nails, והבין שגם בגילו (53) הוא מדבר לקהלים חדשים עם מוסיקת הפוסט פאנק הגותית שלו.

כאמור לעומת בארבי, קיבלנו הרבה יותר "הצגה", לעומת הבלתי אמצעיות שלו במועדון החשוך בסלמה פינת הרצל. הערפד של באוהאוס הוא היום שחקן תיאטרון בריטי במופע פוסט-פוסט פאנק ביזארי שמנסה להתחבר בוולטאג'ים גבוהים עם 2010. כבר בהתייצבות בפתיחה שיחק אותה פוזה תיאטרון גותי. ההמשך היה נסער וסוער, עד היפראקטיבי. האיש חוזר לאקשן, כאילו עשה אוברול כללי. לפליטי קולנוע דן זה נראה הרבה יותר שאפתני מאשר ערב התרפקות רטרוספקטיבית על הלהיטים הגדולים.

אז מה חדש אצל מרפי?  לא ממש השתנה לו הקול – העמוק הזה, המתגלגל הזה, המיוחד הזה. השימוש בגוף לא פחות אטרקטיבי – כשל רקדן. זה גוף שנועד לתקשר עם קהל. ואם תיאטרון – אז תלבושות וצבעים ואפילו פאות. רפרטואר? חשבתם שתקבלו הכל? פיטר מצפצף על דרישות הקהל. לא כל הבקשות מולאו. הוא מודע לבעיה. הקהל יותר. "סטרנג’ קיינד אופ לאב" הנפלא של "באוהאוס", גם "דיפ אושן" הגיע. "אינדיגו אייס". קאברים ל"זיגי סטארדאסט" של דיוויד בואי שהתקבל בחום. ל – transmission של ג'וי דיביז'ן.  נוסטלגיה יפה.

סאונד: בחלק הראשון הסתכלתי לכיוון היציאה. לא התאים לי. חשבתי על הימלטות בחסות הרעש. בהמשך חלה התבהרות חלקית, נהייה "בסדר".
נסכם: מרפי יותר תיאטרלי, יותר מצועצע, אבל במהותו נשאר פיטר מרפי,  שנסונר רוק, שילוב של יוצר פואטי וזמר דרמטי, שכמעט כל שיר שלו הוא הצגה, מתוזמרת היטב – אותנטית. שווה.

low room

raw power

velocity bird

 peace to each

dissapearing

silent hedge

sweetet drop

time

indigo

prince

ocean

stigmata

entrie

she is in parties

21st century

uneven

_______________

strange kind of love

______________

burning

t.sam

ziggy

wanted

12st

________________

hurt

transmission

פיטר מרפי קטעים מהמופע