מאמה מיה. איזה זמר. שפשפנו עיניים: מייק פאטון, סולנה של פיית' נו מור על הבמה באמפי רעננה במופע מיוחד ,Mondo Cane – שר שירים מרפרטואר הפופ האיטלקי הישן והטוב.
ובאמת, היה לי קצת מוזר לשמוע רוקר מהסוג הרד רוק משתמש בטווח המופרע שלו גם לפופ איטלקי משנות החמישים והשישים. האם זה עוד אחד מהשיגעונות האקסצנטריים של פאטון או נטו אהבה למוסיקה הזו? למה להעיב על החגיגה בשאלות סרק. כמו שמייק פאטון מבצע שירים איטלקיים – אף אחד בעולם אינו מבצע.
הערב הוא הרבה יותר מאקספרימנט של סולן פיית' נו מור. על הבמה התרחש מחזה כמעט הזוי – תערובת של נגנים שכמו נלקחו מסצנה של פליני יחד עם חבורת נגנים קשישה מתוצרת מקומית שנדמה לי – ניסתה להבין לאיזו אופרה היא נפלה.
מבחינת העיבודים – זה אקספרימנט – רוק פוגש את האורקסטרה בערבוב של סגנונות – פופ, איטלקית, קלאסית, רוק ופאנקי עם הרכב שחציו רוק וחציו סימפוני. שירים שהם חלק מהרפרטואר הנצחי של דה בסט אופ איטליה, רפרטואר שכולל יותר כ-20 שירים של מלחינים וזמרים איטלקים נודעים המוכרים ממינה, כדומניקו מודוניו, נינו רוטה, אניו מוריקונה. המדהים הוא שפאטון, יליד קליפורניה (המאוהב באיטליה, חי שנים באיטליה עם אשתו האיטלקית) מתחבר לאיטלקית כל כך טבעי שלא תוכל לזהות את מוצאו. נשמע כאילו הוא בבית. פאטון לוקח את הקומבינה למקומות הטירופיים המפתיעים שלו.
פטון הוא אינדיווידואליסט מרתק. ורסטילי-אקלקטי-אקסטרימי-אקסצנטרי. אם זה נשמע לכם כרצף קללות, אז הוא מדויק – רב-גווני, רב סגנוני, קיצוני, חריג ומוזר. אבל מעבר לכך, זהו קולו שעושה אותו למה שהוא. כלומר: אין קול כזה. אחד ויחיד. תקנו אותי אם אני נסחף, אבל אין זמר בעולם שעושה את מה שפאטון עושה עם קולו. זמר של מיליון קולות.
אין שום ספק שפאטון, מצליח לא רק להחיות את העבר, להתרפק נוסטלגית על השירים האיטלקיים האלה אלא מצליח להדגים גישה מודרנית והרפתקנית בפרשנויות לשירים כדי להראות כמה חיות יש עדיין במוסיקה הזו.
בסוף הערב התלבטתי אם להגדירו כמופע פופ איטלקי או כאקספרימנט רוק איטלקי ביזארי, אבל מה חשובות ההגדרות, אם מייק פאטון מצליח לתת את זה וגם את זה.ואין ספק – האיש רעב לפופ איטלקי. מאוהב רצח, אחרת לא היינו מקבלים את הערב המסעיר הזה.
מייק פאטון – Mondo Cane ברעננה
