החגיגה הגיעה מהקהל, חלק פעיל ממנה, מקיומה, מדינמיותה. ההופעה של אברהם טל בשוני הייתה הופעה שהקהל שיחק בה תפקיד ראשי שני, בגדול. הוא פלש אל מרגלות הבמה החל מהשיר השלישי, רקד, שר, הניף ידיים. הדליק זיקוקין, הפריח בלוני סבון.  נדמה לי שגם טל, שסיפר על הפחדים וההיסוסים שקדמו להחלטה להגיע לאמפי המאוד קרוב לביתו (פרדס חנה) – לא האמין שזה אכן קורה לו.

טל לאורך הערב היה בהילוך שישי. תדרים גבוהים של ריגוש. תזזית שמכניסה לאיזשהו מצב אנרגתי טראנסי. לעיתים האריך בשירים כדי להישאר על רמות גבוהות של אדרנלין. אם חגיגה – אז עד הסוף, וגם ארוכה, אולי ארוכה מדי –  חמישה הדרנים, כמות לא שגרתית לקינוחים, עד שלפעמים בא לי לומר לו: אברם, תשאיר משהו לפעם הבאה. אל תבזבז את כל התחמושת. יכול להיות שאני בודד בדרישתי זו: הקהל מגיע להופעות כדי לקבל תמורה מלאה לכסף ששילם עבור הכרטיס, ואם אפשר תמורה יותר ממלאה – יתקבל בברכה רבה.

לא, לא הקהל עומד לביקורת, אבל לעיתים במקום להתחבר אליו, במקום להשתתף בחגיגה, מצא כותב שורות אלו את עצמו נועץ עיניים בחגיגה, במשתתפיה, נדהם מהעוצמות, ולאברהם טל הייתה בשוני הילולה גדולה. צריך להודות, ואני מודה בעובדות, שברגעים מסוימים לא הייתי בתוך החגיגה,  לא לכל אורך הערב, אבל בחלקים ממנו.
התזזית, האנרגיות המוספות חברו לתחושה שטל נע על תדר אחד, דוהר על אוטוסטראדה, כשאני נמצא בכביש צדדי, מחפש קצת נופים שקטים יותר לנשמה.

דווקא בחלק  האורחים של הערב זה קרה: קרולינה שהצטרפה לטל ב"אף  אחד לא בא לי" וב – Happiness, עם קובי אפללו, האחד והיחיד, ב"ים הרחמים" וב"שיר געגועים" – בעיבוד רגאיי מדליק ובנגיעות של מוסיקה חסידית. מוש בן ארי ב"מסע ומתן" וב – Ja Is One. אלה היו מבחינתי הניואנסים של הערב. אבל איך אפשר לשפוט ערב על פי האורחים שלו? זוהי אגב, אחת הבעיות הטיפוסיות של מופעי השקה עמוסי אורחים. הם אינן מהוות אינדיקציה אמיתית להמשך.

 הערב בא להשיק את "אורות" האלבום החדש שאברהם טל הפיק עם יונתן דגן (J Viewz) כפרויקט. היומרה – לקחת את השירים אל מקומות אחרים, חלומיים, אקזוטיים. כל שיר זכה לפס הקול שלו. הצלילים באלבום – שאנטי אתנו אפריקני בעיבודים מורכבים.
במופע לא חייבים לחפש זהות מוחלטת עם הצליל של הדיסק. למופע – חוקים משלו, אבל אתה יכול לקוות שתשמע טקסטים גם אם אינך מכיר אותם בעל פה. בערב הזה – נדמה לי הרבה מילים יפות הלכו לאיבוד. למשל: שיר כמו "ימים" –  שיר אישי שעוסק בהעלאת זיכרונות בינו לבין עצמו. העוצמות של השיר בדיסק התפוגגו לי בהופעה בשוני.

הערב נפתח הפוך מהדיסק – אקוסטי נטו – טל בישיבה על כיסא שר "שיר הלל" עירום כביום היוולדו. מעין השקט שלפני הסערה, על יחסים של אהבה, פיור פולק סונג שמגיע ממקומות שמתחת למיתרים. הוא הסתיים לפני חלק ההדרנים ב "סימן שהכול טוב" – קצב דאנס מהיר – תהיות על שירים ומילים שמנסים להגיד דברים, ואיפה אתה היוצר נמצא בכל המכבסה הזו. מנגינה והפקה של טירוף חושים,  ואז להדרן – מ"קול גלגל" משוטי הנבואה ועד לסיום – "מחוזקים".

יש לי סימפטיה לטל. איש חיובי מאוד בלי ציניות, יפה נפש, עיניו מאירות, זן נדיר במקומותינו, מגיע ממקומות של אמת, איש וזמר  נשמה, ואין לי שום ספק שהמוסיקה של "אורות" מבטאת התגלות רוחנית אמיתית –  בקולו שמטפס מעלה במנעד נדיר, ועדיין  נשארתי קצת מרוחק, לא ממש טיפסתי לספירה שלו, יותר משתאה מההתרחשות הזו – שבה, אין לי שום ספק – הקהל ממלא תפקיד פעיל בהצלחת הערב.

נגנים: אייל ניסינבויים – תופים, אלון רדעי – קלידים, יוני אמבר – גיטרה, עופר אשד – בס, הראל שחל – קלרינט.

שירים: שיר הלל, פסטיבל, אם בלשונות, שניים, אני לא מרים ידיים, ימים, עם קרולינה – אף אחד לא בא לי, Happiness, אבא, טטלה, עם קובי אפללו – "ים הרחמים", "שיר געגועים", אדם צובר, שדות האש, שוב חזרו הקולות, עם מוש בן ארי – מסע  ומתן, מי, Ja Is One, אורות, הזמן עושה את שלו, סימן שהכל טוב. הדרן: קול גלגל, אם את הולכת, עיניים, קופצים, מחוזקים.

אברהם טל – אורות קטעים מההופעה
אורחי הערב – קובי אפללו, קרולינה ומוש בן ארי