יהודית רביץ מתרפקת בדרכה על שירי ארץ ישראל. יש תאור אחר למה שאוזני שמעו? היא הביאה את יקוב, אחיה להתגעגעות המשותפת הזו. הייתם מאמינים? אבל ההסבר נמצא בתוך החוברת.

בואו נחזור למשעול שנונית 45, כן, זהו שם של רחוב בבאר שבע. ממש כאן גרה יהודית רביץ הנערה. אחיה הגדול יקוב, הביא לחדר הקטן גיטרה ושירים "לועזיים", סרג'נט פפר, לד זפלין, בלאק סאבאת'. הוא הוציא את האקורדים וניגן ויהודית שתתה בצמא, העריצה ולמדה בשקיקה. היינו מצפים שהיום, אחרי עשרות שנים יתיישבו האחות והאח בסלון וינגנו "מדרגות לגן עדן" של לד זפלין.

אבל לא. הם זוכרים דווקא שירים אחרים, שירים ששרו אז מתחת גג של כוכבים עם חברות וחברים, שירי ארץ ישראל של השרים יחדיו, כדי להיזכר שלמעשה, שבזמן ששמעו  סרג'נט פפר ובלאק סאבאת' בשישי אחה"צ, בקעו מהטרנזיסטור בחצר שירים עבריים, שלהם הקשיבו אמא ואבא. כותבת יהודית: "ישבנו יקוב ואני, כשני רוקיסטים מקשישים, נזכרנו בשירי יום שישי אחה"צ, וגילינו שהוא יודע את כל האקורדים, ואני שרה בול את כל המילים"

כך קרה שבפסח האחרון, התיישבו האחות והאח באולפנה הביתי, ושרו את השירים.

ערך מוסף? בדיוק הדבר הזה – להתרפק בלי לשאול שאלות. פשוט לשיר. נקי. האקורדים המוכרים, הלילך שפורח, שני שושנים, אילו כל האוהבים תלו בלילה זה את מבטם, אני פגשתיך בשדה תלתן, על תורן ספינתי הדליקי אמא שושנה של אש, תופרת אני ותופרת, שתלתם ניגונים בי, נד אילן מרצו ליטף הרוח, הוי ארצי מולדתי הר טרשים קרח.
ואולי יותר מזה: אני יושב ומקשיב: כמה הגעגוע שלה טהור,תם, ישר ואמיתי,  אמנם אינו חובר למחוזות העבר שלי, אבל לעיתים מרגש בפשטותו, במיוחד "לפנות ערב" + יללת תן, והסלסול של "ליבבתיני".  מה שמביא להמלצה: לצרף את רביץ לטרנד מסתמן: ערבי שירה בצוותא בסלון שלכם. לא חינוך מחדש, אבל כמו שהיא שרה שירי ארץ ישראל יחד עם יקוב – שרהל'ה ושרוף בטלות.

יהודית ויעקב – ניגונים