ג’ורג’ האריסון אמר על האלבום הזה שהוא דומה לקודם של הביטלס "ראבר סול", אבל הוא ללא ספק נחשב יותר הרפתקני ונועז מקודמו גם בתכנים (הפילוספיים) בגוון הפסיכודלי, בניצול הפנטסטי של טכנולוגיות האולפן דאז. הוא מיצה למעשה את כול מה שההסיקסטיז מייצגים. ב"המחר לעולם אינו יודע" לנון הולך על טריפ ל.סי.די. כשהוא לוקח את ההשראה בטקסט מהמשורר מ"הספר הטיבטי של המוות" מטת תימוטי לירי. לופים של של טייפים, צלילי טמבורה הם חלק מהאקספרימנט. שירים בני אלמוות: "אלינור ריגבי", "יאלו סאבמארין", "גודיי סאנשיין", כאן שם ובכול מקום", ""המחר אינו יודע". למי שיש את זה בויניל, רצוי שיהיה גם הדיסק.
