קלישאה שממשיכה לתפוס: מבחנו של שיר הוא מבחן הדילוג על פני מחסום הזמן. אבל לפעמים הוא כל כך מדלג – שכבר בלתי אפשרי לסבול אותו. אם מדברים על קאונטרי מיוסיק, אז הרדיו המקומי הצליח,למשל, להמאיס עלי את Jolene של דולי פרטון, באופן שהבעיה אינה רק הבלונד והחזה שלה.
אבל אחרי 42 שירים באוסף כפול הנקרא "קאונטרי לנצח", אני מרגיש משוטט שוב בדרכים ובשבילים בסביבות נשוויל שתמיד כייף לחזור לטייל בהם בסוף שבוע. הרוב – שמיעתם החוזרת נסבלת בהחלט. אחדים התקבלו יותר מאשר בברכה.
לא ברור מה המרחק בין קאונטרי ובין פופ, בלוז, פולק ורוק. Country Road של ג'ון דנוור שפותח הוא לאו דווקא pure קאונטרי, אבל להיט ענק. כלומר, "שורשים" של קאונטרי מיוסיק אינם יהרג ובל יעבור אצל עורכי אוסף הקאונטרי (לא רק אצלנו) אלא קודם כל הלהיטים הגדולים – חלקם מזוהים עם קאונטרי, חלקם פחות. מצד שני איפה באוסף הזה ענקי קאונטרי כמו הנק ויליאמס, גארת' ברוקס? את ויילון ג'נינגס מצאתי. ומה עם פסטי קליין וקריסטל גייל?
בשנות השבעים, כשהגבולות בין קאונטרי מיוסיק וז'אנרים אחרים החלו להיטשטש, הקאונטרי המסורתי חזר לרדיו ולמועדונים, מה שמנע מצב של היטמעותו המוחלטת בתוך מוסיקת הפופ והרוק. ואמנם למרות השינויים והמהפכים המוסיקליים מאז ראשיתו של הז'אנר בשנות העשרים של המאה הקודמת, מוסיקת הקאונטרי הצליחה להישמר.
כשוילי נלסון שר On The Road Again – זה קאונטרי בכל מובן – העיבוד, הכלים המלווים. כשכריס כריסטופרסון מבצע את Me And Bobby Mcgee – זה קאונטרי בלוז, כשלין אנדרסון שרה – Rose Garden זהו קאונטרי כל כך קליט ומלודי, שאין בעיה להגדירו פופ. כשאלביס פרסלי שר – Guitar Man – אנחנו רוקדים רוקנ'רול. כשצ'ט אטקינס מצטרף למארק קנופלר ל – Poor Boy Blues זה יותר קאונטרי מאשר בלוז. וגם … דייר סטרייטס.
כשצ'ארלי דניאלס (והכינור) מתלהב ומלהיב ב- Devil Went Down To Georgia, זה האבא והאמא של הקאונטרי.
ואיך אפשר אוסף קאונטרי ללא ג'וני קאש – ששר Riders In The Sky בקולו העמוק, תמי וויינט – Stand By Your Man, פרנקי ליין – High Noon, ג'ימי דין – Big and John, הבראונס – Three Bells, כריס כריסטופרסון – Help Me Make It Through The Night, הנק שאו – I'm Movin' On. וגם שירים על סף השחיקה של ג'ון דנוור של Leaving On A Jet Plane ו – .Take Me Home Country Road– עדיין לא מנג'זים. וגם סקיטר דייוויס עם The End Of The World תלך יתנו עד סוף העולם. ואם יודעים מה – גם הדואט של דולי פרטון וקני רוג'רס – Islands In The Stream – עובר את המבחן.
אז אם מדברים על נוסחת עריכה שנשארת בגבולות מעצמת הקאונטרי האמריקנית לדורותיה וגם מספקת את הדרייב של להיט לנצח, זה האוסף הזה, ממש כמו שהוא נקרא Forever Country.
בתמונות מלמעלה: דולי פרטון וקני רוג'רס, וילי נלסון, תמי ויינט, צ'ארלי דניאלס
