את מי הקול הזה מזכיר לכם? צדקתם. תשמיעו לשלמה ארצי. מעניין מה יגיד. שאלה של אינטונציה. הצבע, ההטעמה. צליל אקוסטי צנוע מבהיר היטב את קווי המתאר הרגשיים. כפיר אפשטיין מתגעגע בטון מלנכולי דואב ומחוספס לכל מה שהשאירה  בלכתה-בריחתה. מה קרה? לא חשוב. יותר חשוב שהאובדן עצום, השקט כואב באילמותו, והמשורר כותב על זה שיר, וכמו להדגיש שהוא משורר הוא מגניב מטפורה לסיום – "אני יודע אפשר לתקן, צעצועים שבורים פזורים על הרצפה". אפשטיין כל כך לירי בתיאור נזקי נטישתה, שהוא מתאהב במילותיו של המשורר, מתיפייף קמעה. אבל כיוון שיצא שנסון אווירה אפור ומחניף, נוסק בניואנס מלודי מרוגש בסיומו – ההתאהבות הזו (במילותיו) תיסלח.

תראי מה השארת שהלכת
מעיל עם הריח שלך
בדל של סיגריה עם אודם ישן
תמונה שאהבנו כל כך
קיפול של עמוד בתוך ספר
בור של ראשך בכרית
נעליים מצמר לחורף הזה
יין שרק את שתית