המשך המסע של אהוד בנאי. תצטרפו. אני אוהב לצאת איתו לדרכים. אחרי "רסיסי לילה", נדמה לי שלא אסטה עוד ממסלולו. כבר בשיר הראשון, "אני הולך",  מצטרף להליכתו הרגלית ברמת-גן. מסלול של בלוזיסט עברי, שמעורר זיכרונות תוך כדי הליכה, שמשתף אותך בהגיגיו. הרופא אמר שזה יעשה אותך רגוע, אבל יש מתח באוויר.
5:55 דקות של בלוז הליכה אהוד בנאי טיפוסי, באינטונציה, בהבעה התחושתית, משדר סיפור אישי שמערב מציאות, מצב של חידלון – פרט ליכולת לשלוט על ההליכה הפיזית עצמה. שירה שיש בה רוך מלנכולי יותר מאשר קדרות טראומטית. קצב הליכה לא מהיר, קצב שלא גורם לעליה דרסטית בדופק, מספר סיפורים שלוקח לעצמו זמן לתאר כל מה שעובר לנגד עינו ומקנן במחשבותיו.
מסעו החדש של בנאי ייקח לחוף הכינרת 1961 בעקבות שיר של אלן גינסבורג שנכתב באותה שנה ותורגם ע"י נתן זך. ב"משורר וילד", בנאי מכניס את עצמו למסלולו של המשורר – מהדמויות הבולטות של דור הביט המהפכני, מביא אותו בגוף ראשון (כמי שמתיימר להצהיר לחולל השינוי הגדול) וחובר אליו במקביל כילד קטן מרמת גן כדי להצביע על מי שגדל כילד לתוך מציאות מקומית של מלחמות, שהחזירה אותו הלום קרב. המפגש ביניהם יכול להתרחש רק בשיר. זהו מפגש של מהפכן הזוי ובין בחור שהמציאות אינה מאפשרת לו אלא להיפגש בשיר.
פשטותו של פולק סינגר ששר סיפור אישי על המסתורית שנשארה חקוקה בליבו, ורק ציור על הקיר מזכיר לו אותה ("אבן ספיר") בנאי לא מכוון להזדהות מיידית. הוא מבקש מהמאזין להקשיב לסיפוריו. להלך בדרכיו. גם הצלילים אינם נעים בתלם סגנוני ספציפי. אם שומעים השפעה קלטית – זה חלק ממנו. אם מוטיב ים תיכוני בנגינת הגיטרות – זה הוא. טרובדור ספוג השפעות. שנסונייר.
רגעי קסם? יש ממש שיר שנקרא "רגעי קסם", מתחיל בהרמוניה קולית שלקוחה ממוסיקת מערבונים. משוט על פני עברו. הצטלבות ביוגרפיות, מילדות ועד בגרות. ירושלים באגריפס מול השוק (ההורים?) נוסטלגיה מוסיקלית שלוקחת לרגעי הקסם של הדור הבא (לונה פארק) בגבעתיים ועד דור ההמשך ("אני מרדים את הנכדים עם סרנדה")
המשך מסע הדרכים של בנאי. הקסם מגיע גם מהצלילים האקוסטיים מעוררי הגעגועים. תחנה הבאה: מורידים שני הילוכים. "שיר זמני" – שיר הזיה שנפתח שקט ואיטי, על הגשמת – "תארי לעצמך – את ואני על אי לנצח כשלכל דבר יש זמן" (אי ים תיכוני, יהודי, גלובאלי…) עיבוד אקוסטי פריך לשיר הפנסיה של בנאי, ובדמיונו חוזר להצגות יומיות בבית קולנוע קטן – מערבונים וטרזן, אבל לא מוותר על בית כנסת ומניין, ובעיקר – יש זמן לכל דבר. פסטורלי שכזה.
איפה אנחנו? – "ר"ג גבעתיים", שיר נסיעה, אפ טמפו, למעשה מסע לילי על כביש חוצה ישראל, מקצב דרמטי – עם מעברים אוריינטליים מסעירים, שיר על מצב פוליטי שמרעיד לאהוד את האדמה מתחת לבית. ("פעם היו כאן פרדסים עצי זית/ עכשיו האדמה רועדת לי מתחת לבית")
שיר דאגה לבת – "כמו ציפור ושרה" שיצאה לטייל בעולם הופך לשיר "מזרחי" קליל, מעין דיאלוג בין ההורים המודאגים לבתם. בנאי כתב והלחין בקריצת עין אנושית. אין כאן דאגה, למרות שהשיר נולד מחשש שמשהו רע מאיים על הבת שבטוחה ששום רע לא יאונה לה.
רגע קסום – "פרפרי הקצב", בקצב ואלסי שנכתב בהשראת "אהבת בוקר", של ראווי שנקר וז'אן פייר ראמפל.
חוזרים לשבילי הנדודים ב"מפתח הלב" – על חיפושים רוחניים קדחתניים, בגלל שהשיר שצריך להיכתב חומק, מסרב להיכתב. שיר שקט, צליל אקוסטית וטון קולו שיוצרים אווירת מסתורין, וכן אחרי השיר הזה – נמצא מפתח הלב. נולד שיר יפה.
וגם השיר האחרון "עד הפעם הבאה" (שיר הנושא מסרטו של יאיר רווה – "שרון עמרני, זכרו את השם") מגיע ממקומות של לב פתוח, לחן יפהפה, מקצב מחניף, על מילה שלא נאמרה, על רגע חמקמק שעוד לא נתפש, ומשהו שנשאר תלוי באוויר, והשיר האחד שעוד לא הושר.
מתווכחים איתנו על איכויות של שירים ויוצרים, משייכים לז'אנרים וסגנונות. חברת כנסת מכנסת ועדות. אני שומע אהוד בנאי, ואין שום בעיה. יוצר מכאן, קרוב אל עצמו, ישר עם עצמו, פשטות מוסיקלית מחלחלת, עממיות אותנטיות, מקצבים – חלק בלתי נפרד מהקונטקסט. לא כותב בשביל ז'אנר, אלא קודם כל את מה שבא ממנו, עושה לך חשק גדול לצאת איתו להליכה לילית.