לא נסתיר את החולשה: אנחנו אוהבים שמוסיקאים מחייכים אלינו מהבמה. ריצ'אד בונה, נגן בס וזמר מעולם אחר, תפס אותנו בחולשתנו. החיוניות שלו, ההומור, שמחת החיים, התקשורת –  סחפו אותנו עם הזרם השוצף קוצף שלו. הכל נראה ונשמע כל כך קל, שבא לי להגיד – החנפה בגדול. אבל מ'כפת: מי לא אוהב להיות מוחנף במיוחד כשההחנפה מגיעה ממוסיקאי גדול.
יש לו את זה, לריצ'ארד בונה, בא לו בקלות, כישרון טבעי – הקול הדק והעדין הזה, המלודיה המופלאה, צליל הפאנקי, מוטיב האפרו העממי,
והוא גם Showman. באמת. הקהל רצה "עוד" בסוף הערב. הוא צדק. להגדיר את המוסיקה שלו כ"מוסיקת עולם"?אולי מוסיקה – מכל העולם, וליתר דיוק הצירוף בין אפריקה, ג'אז ופיוז'ן. אחרי ההופעה ברור לך כשמש, מדוע בונה מקבל טלפונים מנגנים ומיוצרים כמו מייק סטרן, לארי קורייל להקלטות והופעות משותפות. מדוע המוניטין שלו הם כבר הרבה מעבר לג'אז ומוסיקת עולם.
ל"אפריקן ג'אקו", על שמו של משפיעו הגדול ג'קו פסטוריוס, יש את הסווינג הג'אזי והדיאלקט האפריקאי. בנגינה זה בא לו בקלות מופלאה. כזמר, הוא הזכיר את הטווח הקולי של בובי מקפרין, נע מפלצט טהור לטון הנמוך הזה, ה"באסו פרופנדו",  עם חוש מפותח להרמוניה ספונטנית. לקראת הסיום הוא נשאר לבד על הבמה ושר אקפלה בשפת הולדתו בקמרון ה – Douala language, בונה בונה שכבה על שכבה כשהוא נעזר בקופסה האלקטרונית שלו, עד כדי כך שהוא מייצר הרמוניה קולית בנוסח להקות אפריקניות כ – Ladysmith Black Mambazo.
ההרכב המצוין (חצוצרה, קלידים, תופים, גיטרה) מצטרף להצגה של בונה  שלוקח לעצמו דקות ארוכות לשוחח עם הקהל – רשמים ראשונים מארצנו (אוכל, נשים) החנפה פוליטית קטנה (היו מי שניסו להניא אותו להגיע לכאן) ועד הפעלת הקהל ל"הו סין סין, סין", אחד מלהיטיו הגדולים, מעין קורס מזורז קצר בשירה הרמונית בחלוקה הנדושה לגברים ולנשים – רק "מגיל ארבעים ומעלה". אמרנו – החנפה, אז ספגנו אותה, ומאומן בדרגות של ריצ'ארד בונה – אפשר להימנע מציניות. באמת, רוצים עוד מהבונה הזה.

ריצ'ארד בונה קטעים מההופעה במשכן לאומנויות הבמה