אנחנו מזרחים, אנחנו רומנים, אנחנו יוונים ורוסים. אנחנו גם קצת אמריקאיים, וקצת איריים, ואנחנו אוהבים טראנס ורגאיי, ואם אפשר גם קצת ראפ והיפ והופ. ישראל ברייט והשמחות הוא ה"אנחנו", מכניסים הכל לסיר הבישול שלו ומערבבים. זה לא בלגן. זה בידור מיוחד בקצב קוסמופוליטי.
ישראל ברייט צוחק, מסתלבט. אנשים מספרים שלא טוב להם כאן, הוא שר. אז מה. ברייט לא יפתור בעיות. הוא בא לרקוד, הוא בא לעשות קצת פרודיה על ז'אנר מוסיקת הכפיים. יודע את נפש העם שבתוכו הוא חי, אבל הוא לא יורד אל אולם החתונות. יש לו חיוך פנימי. יש לו קריצת עין. בשיר שנקרא "פינטוזים" שבו ציפית לאיזה סלסול אוריינטאל, מקבלים דווקא הרמוניה ועיבוד מורכב. ופתאום שיר עצוב כ"פרחים" על אחד שתקוע עם אהבה. טקסט די פשטני על מוסיקה מאוד לא קונבנציונלית. כשברייט נוגע בכאוס מקומי ב"מלחמת אייטולה", הוא בראש משועשע, דאנס אוריינטאל, צליל דרבוקה. ואם רוצים לקבל תזכורת לאלבום הקודם, מקבלים ב"איזה יום היה לי סמואל", תערובת של פופ וקישוט מזרחי.
כל אחד יש לו האמא והאבא והמויישה שלו, והבלגנים, אנשים מספרים שלא טוב להם, שר ישראל ברייט. אז מה? צריכים להמשיך הלאה. ברייט לא בא לפתור בעיות. הוא בא לשמח ולשמוח. אחרי הכל, לא בכדי הוא קרא לכנופיה שלו השמחות.
כשדרבוקה, כינור ואקורדיון נפגשים על במה אחת, זה אומר שמחה, לא צרות. לא בטוח שנמצא עוד הרכב כזה על במה, ולא רק במקומותינו.
הפתיחה האינסטרומנטלית של הערב באוריינטציה רב-אתנית קיצבית, מתווה את ההמשך.
ברייט, האיש שבמרכז הבמה, משדר אופטימיות עם טיפת סתלבט-ראש-קטן. "אנשים מספרים שלא טוב להם", שר ברייט. אבל אפשר להמשיך לחייך. לעשות שמח עם מנגינה כמו צוענית.
הוא שר את בפנים רציניות, בלי מניירות, בפשטות יפה, מקרין סוג של כריזמה מהבמה.
הוא שוחה במרחב של צלילים וסגנונות. הוא מעין גוראן ברגוביץ' מקומי, שלא חושש לחבר הכל. עם קריצת עין. פתאום, בפתיח של "אדם צריך בית" שומעים סימפול ערבי. זה הולך עם מיקצב האוז. ויש לו פרודיה על הז'אנר המזרחי, "השמן נהייה כריש", שיר לכפיים עם חיוך ממזרי.
הנגנים שלו משלימים את הקומבינציה. ויטלי באקורדיון מתרפק על "ונשחק" האינסטרומנטלי, והצלילים לוקחים לרוסיה. סניה שעל הכינור מוסיף את הצבע שלו.
במשוט המוסיקלי, ברייט לוקח לראפ של "ירח" ונוסק לשיאי החאפלה ב"חברים", שיר סוציאלי אישי עצוב.
אבל במופע של השמחות, עצב נמחק מפני השמחה. עוברים ל"אסלי סוקוט", רוסי אוריינטאל, מתכון המישמש המיוחד של החבורה הזו. וב"עכשיו אני זמר" ברייט מוסר משהו אישי. זו לא קריצה, ולא פזילה ולא חנפה, אלא עצבות מתקתקה, סטייל סלואו סיקסטיז עם צליל כינור שנשפך. "סמואל" ו"יהודה יהודה" יגיעו בשלב ההדרנים. איך לא.
בדיסק יש לברייט שיר שנקרא "גיבור תרבות". טקסט שאומר: "למרגלות שוקייך התמודדתי עם יצרים בלתי נשלטים". גיבור תרבות מקומי? ברייט מחייך אלינו מתוך שיריו, עושה פופ ממוסיקה עממית. האם הוא ראפ או פופ? ערבי, רוסי, בלקני או צועני? האם ברייט רציני? האם הוא מתוחכם? האם הוא בוכה או צוחק? גם זה וגם זה.
השמחות היא להקת קיבוץ הגלויות:  ברייט מגיש את כל הטעמים בקצב הקוסמופוליטי שלו. יודע את נפש העם שבתוכו הוא חי, אבל הוא לא יורד אל אולם החתונות. יש לו חיוך פנימי. יש לו קריצת עין של פשטות אנושית, בלי יומרה, גם בלי להחניף למכנה המשותף הנמוך.