קובי אפללו ההמשך. כלומר – זהו ללא ספק קובי אפללו. הוא ולא אחר. המנגינה, הטון, הרגש והנשמה. אי אפשר לטעות. כמה ליטוף הרגשות הזה מוכר. האם הדברים נאמרים לזכותו? האם זה כבר אינו מעין "טייס אוטומטי" בכתיבה? 
אחרי שהאזנתי פעמיים ושלוש – אומר: זהו קובי אפללו – אם לא באחד מלהיטיו הגדולים – עדיין  אפללו שכותב היטב מילים ולחן, כלומר: הכישרון מנצח.
 גם מי ש"יאשימו" בפופ קיטש אחרי שיר כזה – זה מסוג הקיטשים שעוברים את בית ספרנו. שיר אהבה, חצי אדם (לב) מבקש להתחבר עם חציו השני (מטפורית – סוג של חיתוך פאזלי, כשיצמידו החלקים – האהבה תתממש) – כי האהבה היא מבחינתו נצחון האמת. אין כאן תוגה, אלא שמחת האהבה, קצב שמוביל את השיר אל מסלול מיינסטרימי ידידותי למשתמש. אמרנו – קובי אפללו ההמשך? המשך שמעיד על התמדה. לא על מהפך. למעשה, מדוע קובי אפללו צריך מהפך? זה הוא. זה סגנונו. לא משהו אחר.