אביב גפן אוהב להשכיב עצמו על ספת הפסיכולוג עם אותן בעיות, שהוא מדבר עליהן מאז, שאני זוכר אותו. אמא, אבא ברקע. נקודת ראות של ילד שהופכת לנקודת ראות של בוגר, שחווה עדיין את טראומת ילדותו,  הילד שמחפש את הוריו בכמיהה לאוזן קשבת. הילד שהשתוקק למסגרת וגבולות, ילדות שהותירה שריטות, לימדה אותו את "שפת הבודדים" והובילה  אותו להיות היוצר-נביא התמהוני והמוזר – המטיף בשער. טקסט ישיר ופשוט, שאומר – בסופו של דבר כולנו תוצאה של סך החוויות והשריטות שחווינו.
המנגינה, הטון, המעבר, העיבוד – זהו אביב גפן שיודע לעשות פופ, שאינו פורץ דרך (מהסוג שמכנים "אינדי" או "אלטרנטיבי"), אבל מורכב מחומרים נוגים מזככים, מהסוג שאין בעיה לעכל. הפשטות היפה של הטקסט מגיעה גם למוסיקה, והעיבוד מוסיף נדבך חיוני, שמעביר את תחושת היוצר.

אמא/אל תשאלי מה קורה בחוץ/לפעמים זה נראה לי כמו בית משוגעים את יודעת/אני רחוק מלהיות מלאך/אני מסתיר בכנפיים /גם כמה חטאים הלכתי על העננים/וטיפסתי על סולם של כוכבים/עמדתי לבד על ראש ההר/וצעקתי כמו נביא תמהוני ומוזר/נרטבתי בטיפות של החיים אבא, /עם הזמן זה מסתדר/בגלל שלא היה בית/גם לא הייתה גדר/אז למדתי את השפה של הבודדים /ופתאום שמעתי כל כך הרבה הערתי את החלומות/וחלמתי אותם עם עיניים פקוחות/נלחמתי לבד בסערה /עם שרביט של שירים ומחברת קרועה/נרטבתי בטיפות של החיים אם בסוף או אם ראשון/אם זה מצליח לי או אם זה כישלון/נרטבתי בטיפות של החיים