בספרדית – להיות מאוהב זה להשיק ספינת נשיקות על המים, לתת ללב לצרוח, לגוף להשתגע, להרגיש דם רותח. לסבול קשיי נשימה. אבל כאן – זה עברית. האמת אין כמו פבלו רוזנברג לשיר פופ לטיני בעברית, בלי שזה יישמע שפה מנופחת, והשפה כאן (ב"כשאני מתאהב") מעט מנופחת.
מי יזכור היום שפבלו רוזנברג, הרומנטיקן שמתרגם בטירוף שירים דרום אמריקניים, היה פעם פבלו רוזנברג סולן סטלה מאריס לשעבר, הרכב רוק מטאלי ישראלי שעשה היפוך של מאה שמונים מעלות וחזר לשורשים הלטיניים.
אלבום שכמעט כולו מלחיני פופ לטיני בספרדית, מנגינות קליטות ומחניפות. נדמה לי שהיום זו כבר אינה פשרה מבחינתו של פבלו. אפילו לא ברירת מחדל. זהו עולמו המוסיקלי המושרש. הוא אפילו צרף דיסק בונוס ספרדי מאלבומיו הקודמים – כדי להשלים את השירים בסגנון הזה.
כשהוא שר על "הפצע שגרם האושר" (לימון-חבייר) בקלילות קצבית מרנינה – זה אינו פצע אהבה מדמם. גם כשהוא שר "יותר טוב בלעדייך" ("מחקתי מחיי – כל זכר שהיית פה") – זו הקלות שלוקחת לרחבה כמו שרקדו פעם. מנגינה כובשת ומלהיבה בתזמור בראס במיטב המסורת של הביג בנדס הלטיניים. ויש כאן גם פואנטה, אחרי כל מה שהוא שפך עליה: "בדיוק כשהרגשתי אומץ להגיד לך/ כשנכנסתי לחדר ישנת כמו תינוק"
לפבלו רוזנברג אין אפילו אומץ לעשות מהפך משמעותי מהפופ הלטיני המסורתי לדאנס לטיני עדכני בנוסחים עכשוויים, הגם שפה ושם אפשר לאתר ניואנסים כמו בשיר "מה זה חשוב", והפעם מילים ולחן שלו – חלקם בספרדית וחלקם בעברית – שילוב של פופ רומבה לטיני והיפ הופ בראפ קצרצר של איטלו גונזלס.
המוסיקה היגרה ל"ארץ המובטחת" – לטינית ים-תיכונית, בתוך עמה-ארצה היא חיה. אלון מוטקין שעל העיבודים, שילב טאר פרסי ובוזוקי. מה עושים עם שירים שנקלטים ומזיזים בשמיעה ראשונה. כלום. תן להם לזרום ללב, להפעיל את האחוריים והרגליים. מי שמאמין שכרטיס לגן עדן שמור בשבילו – עוד יהנה שבעתיים. להיט שיצטרף לנבחרת של פבלו, כנראה לא כשחקן ספסל.
פבלו רוזנברג מתיישר על קו בידורי נוח מבחינתו. למה להרחיק, כשיש לחנים מוכנים. מתרגמים, מעבדים ומפיקים, מוסיפים את הווייב הלטיני המתאים. את הטאץ' הים-תיכוני. נדמה לי שפבלו כבר אינו דורש הרבה מעצמו, אלא את הקל-קליל-קליט-מרקיד לקהל "ממוצע" שאוהב את המקצב המחניף בקולו החם והמתכוון ששר על המלאך השקט שגר בתוך הלב שלשל מי שהו והיא – גוף אחד ("מאושרת איתי") המוסיקה יותר ממרגיעה. היא משמחת לב אנוש, במיוחד אם הלב הזה הוא ליבו של פבלו רוזנברג.