השיר של אלון אבוטבול,  שיוצא אחרי מותו הפתאומי,הוא מונולוג פיוטי, טעון ועמוק שמוביל אל תוך נפש של אדם שמביט על עצמו, על חייו, על בחירותיו – ומנסה אולי להשתנות, אולי להתנקות, אולי פשוט לשרוד. זהו מסע פנימי בין כאב אישי לבין רגע של תובנה, שמוגש בטון אינטימי, פרום, כמעט עירום לצלילי חליל ניי טורקי.
הטקסט נכתב כזרם תודעה, ללא בית-פזמון מסורתי, ומעוצב כמעט כמו וידוי נפשי-רוחני, עם שפה חדה אך פיוטית. הלווי המוזיקלי (חליל ניי) מוסיף רובד מדיטטיבי, כאילו הרוח מדברת מבין השורות.
השיר מתחיל בתיאור יום-יומי, כמעט טריוויאלי.המבטא תחושת אי-נוחות פיזית שמשקפת אי-נחת פנימית ןמצב נפשי מבולבל.. – "יושב פה מזיע / אף אחד לא מפריע / כלום לא מאורגן / ואין פה אפילו מזגן".
המראה משקפת גם  להתבוננות פנימית. "דמותי נשקפת במראה / כבר חוזר להרים / עוד קצת עוד דקה" התקווה אובססיבית לשינוי קרוב.קיימת בשורת המפתח: "מעבר לעיקול מחכה אהבת חיי / שאוזלים בקצב מסחרר" – התקווה הגדולה – האהבה – קיימת אי שם, אך הולכת ומתמוגגת. עומק המשבר – הנפשי, אולי ההתמכרותי מומחש במשפט: "מתחשק לי להתעודד / אבל אני בקושי עומד / לקח אותי השד / מחזיק בי בודד" – מה שמבקש צורך בשינוי – "עכשיו נשאר להיפטר / להיות מישהו אחר". זהו הרגע הרוחני-תיקוני של אבוטבול. הוא לא מתייפייף, אבל שואף לגדול מתוך השבר – "לִקסום מילים במקום טילים" – בחירה בשירה במקום הרס, "אהבה במקום שצדיקים גמורים עומדים" – רמז קבלי: מקום של תשובה כנה נחשב גבוה אף יותר
פיתרון זמני? רצון להתנתק מהעולם, להיכנס פנימה, אולי לברוח, אבל גם ניסיון להגן על עצמו מהתמוטטות נוספת. זו יכולה לביות גם התבוננות מנתקת בטבע: "ציפור יפה מסתכלת מרחוק / סקרנות וחמלה במבטה העמוק" – הציפור מביאה איתה תקווה, חירות, וראייה אחרת. אולי זו הנשמה שלו או חלק בתוכו שעדיין מאמין.
הסיום מפתיע: "ואני יושב פה מזיע / עכשיו ההמון מריע / אחד ועוד אחד / זה הרבה יותר משתיים" – ההמון שמריע מייצג הכרה, תיקון, אולי גאולה. המשפט האחרון – "אחד ועוד אחד זה הרבה יותר משתיים" – הוא שורת מחץ פיוטית האומרת – אהבה, שותפות, יצירה – הן גדולות מסך חלקיהן,  יוצרים משהו חדש, שלם יותר.
השיר מוגש בליווי מינימליסטי עם חליל ניי שיוצר אווירה רוחנית, מדברית, כמעט נבואית. הקצב איטי, מאפשר למילים "לשקוע" ולהדהד.הביצוע הקולי של אבוטבול הוא דיבור שירי – לא שירה מלודית, אלא מונולוג תיאטרלי/פיוטי.
"מעבר לעיקול" הוא לא רק שיר, אלא וידוי אמיץ של אדם שמתמודד עם נפשו – אדם שחווה כאב, ריחוק, התמכרות, געגוע, ותחושת כישלון – אך מתוך התהום מבקש לנוע אל עבר השינוי, אל האור. אלון אבוטבול קורא את המילים כנה, כואב – אבל גם מלא חמלה עצמית ויכולת להשתנות.

צילומים:  אביב כהן, לינדה קסיאן

*** באופן בלתי נתפס, ביום שישי (29.8) ימלאו 30 ימים למותו של אלון אבוטבול, האיש שלא הפסיק לחפש, להתרגש וליצור. כמה שעות לפני שהלב של אלון הפסיק לפעול הוא הספיק לאשר את עטיפת הפרויקט המוסיקלי החדש שלו יחד עם המוסיקאי ריג'ויסר, פרויקט עליו עבדו יחד כשנה וחצי על קו אל.איי-ת"א. "זו הייתה התאהבות ממבט ראשון, ממש כמה ימים אחרי שהכרנו החלטנו להקליט אלבום ביחד, אין סוף שיחות עומק וסשנים משותפים והמון אהבה" כותב ריג'ויסר.
"מעבר לעיקול"  כבר היה מוכן כשאלון נפטר במפתיע. לאחר השבעה, מתוך שעות ארוכות של שיחות וזכרונות, עלה הרעיון שבנו הבכור של אלון, מיכאל, יוסיף לשיר טייק על חליל ניי. כך התווספה השכבה האחרונה, בעלת משמעות סמלית, שסוגרת את השיר.

יושב פה מזיע
אף אחד לא מפריע
כלום לא מאורגן
ואין פה אפילו מזגן

שניה אל השירותים
דמותי נשקפת במראה
כבר חוזר להרים
עוד קצת עוד דקה
עוד סיבוב אחד
מעבר לעיקול
מחכה אהבת חיי
שאוזלים בקצב מסחרר

עוד שבוע היא תשוב
עוד רגע עוד שניה
והשקט יצוף תיעלם המהומה

מתחשק לי להתעודד
אבל אני בקושי עומד
לקח אותי השד
מחזיק בי בודד

זה קרה מהר
הכל הסתחרר
עכשיו נשאר להיפטר
להיות מישהו אחר

לקסום מילים במקום טילים
הרים גבוהים במקום להשתגע
ילדים במקום להתפרע
אהבה במקום שצדיקים גמורים עומדים

אני נכנס אל תוך המגירה
סוגר ומחשיך
כאמצעי הגנה
לא לראות מה קרה

ציפור יפה מסתכלת מרחוק
סקרנות וחמלה במבטה העמוק

ואני יושב פה מזיע
עכשיו ההמון מריע
אחד ועוד אחד
זה הרבה יותר משתיים

אלון אבוטבול פייסבוק