קובי לוריא, שכתב והלחין, אינו עולה על בריקדות. השיר נשמע כיוצא מנציג "אוכלוסיית הסיכון", שבוחרת יותר להתרפק על ג'אז ישן מאשר להתקומם בצליל חדש. אלי מגן מוציא לפועל בלדת סווינג בסגנון הזה. געגועים מהסוג הזה אינם מתכתבים עם זעם בעיניים והרמת נס המרד (ראו  בקליפ). יש כאן יותר שיר אהבה לאהובה ותיקה במה שנשמע סטנדרט של פעם, מאשר שיר מחאה.
הטון, הפיסוק מובילים לשנות הארבעים חמישים, מועדון  ג'אז אפלולי קטן. קונטרה בס, פסנתר גיטרה, הרמוניה נוגה, שירה נינוחה. מגן שר שיר אהבה לריקוד סלואו צמוד. אם זו המנגינה של הדמוקרטיה, אז כנראה זמנה עבר, ולא נותר אלא להתגעגע אליה. מה שבטוח: היא כנראה תחלוף ליד כל מי שחטף בהפגנות מהשוטרים. לא אלה ולא אלה יכולים לחוש את מהות הדמוקרטיה של קובי לוריא ואלי מגן. כנוסטלגיקן חסר תקנה – אני חש היטב ומשתתף בצערם.

אלי מגן – ביי ביי דמוקרטיה הפקת הקליפ: דורי בן זאב

ביי ביי דמוקרטיה, היי שלום/ השארת אותי לבד, נטשת אותי פתאום,
חשבתי לתומי/ שאם לא את אז מי?/ כי את הרי אף-פעם לא תלכי…

ביי ביי דמוקרטיה, אהבתי כל דקה/ כל צעד שפסענו יחד , מתוקה
אזכור אותך עד אחרון ימי/ ביי ביי, דמוקרטיה, ביי ביי!
הלאה, דיקטטורה, תאמרי היה שלום/ ודאי טעית בכתובת, כי כאן אין לך מקום,
לא, לא נחוץ פה מלך, לא צאר, לא קיסרית/ את כנראה לא מבינה עברית.

רגע דמוקרטיה, אולי שוב תשקלי/ קחי בחשבון עוד פעם,
מה טוב לך, מה טוב לי/ תיראי, אני כורע על ברכיי – חזרי, דמוקרטיה אלי!