"פיקאסו" של אלמוג טבקה מציב זוגיות בתוך תהליך יצירה, ומבטא בשילוב של היפ־הופ, פופ וים־תיכוני את היחסים בין אמנות, אהבה, כאוס וסדר. זה שיר שמצייר זוג ממש כמו ציור – דרך שפה של צבעים, קווים, דף, מכחולים, ויצירות מופת.
השיר נפתח בסצנה מוכרת של אמנים צעירים: היא נרדמת, והוא יושב מול המחשב, והמוזה נכנסת "מהדלת של הלב".זהו רגע שמציג זוגיות שנמשכת למרות (ולא בזכות) תהליך יצירה שמתרחש בשעות הלא הגיוניות.
הדובר מודה: הוא כותב "מילים ריקות", ורק בזכותה הן הופכות למשהו. יש כאן מהלך עדין: היא היא המשמעות של המילים, היא הפרשנית שלהן, היא הסיבה לכתיבה.
הוא מתמודד עם בעיה אמיתית של זוגות ותיקים: הכול כבר נאמר. איך אפשר לחדש? כיצד ליצור משהו טרי? המשפט: “זה לא חדש זה לא ישן כל רגע כלום הופך הכל” מצביע על פרדוקס – דווקא הרגעים הקטנים, כמעט חסרי האירוע, יוצרים מהפכים פנימיים.
“העולם הזה ישר… זה רק סיפור שהוא עגול” – אנחנו חושבים על החיים כקו ישר, הגיוני, אבל בעצם הכול חוזר, מסתובב, מתאחד.. זה רלוונטי לזוגיות וליצירה:הכול בא בגלים, מעגלים, דפוסים.
“אם לדקה נשבור את המסגרת” – בדיוק כמו ציור, גם קשר חי בתוך מסגרת, אבל כדי לגלות יופי חדש צריך לצאת ממנה. הוא מציע: ניצור משהו משלנו "ענן לבן בשמיים בצבע תכלת" – מעין יצירה נאיבית ומקסימה שנעשית יחד, לא למען מושלמות אלא למען החוויה.
הוא אביב, היא שלכת או הפוך. הניגוד הזה הפך ליסוד השיר: הוא מרגיש שאף אחד מהם לא תואם באופן טבעי, ובכל זאת – “משום מה את נשארת”. המשפט הזה הוא הלב הפועם של הזוגיות: הפתעה מתמדת מכך שהחיבור עובד.
“הציור של מונה ליזה לידך כל כך חיוור” – היפרבולה רומנטית מודעת לעצמה. זה משפט בומבסטי, מוגזם, מצחיק־חמוד תואם ז'אנר ההיפ הופ – מונה ליזה, אחד הציורים הנחשבים בעולם חיוור לידה. המשפט לא מבקש להיות מציאותי; הוא חלק מהשפה האמנותית של השיר – אהבה כיצירת אמנות יותר חזקה מכל יצירת־על מוכרת.
פיקאסו משובץ כמשל – יופי שבנוי מחלקים לא־שלמים – “כן את יפה כמו ציור של פיקאסו” זו אינה מחמאה במובן הקלאסי. פיקאסו צייר דמויות שבורות, מפורקות, זוויות לא טבעיות.
אבל כאן מהות השיר: היופי שלה מורכב, מסובך, עמוק ובכל זאת “תמיד מתחברים בסוף”. החיים, כמו התלתלים שלה, אולי מבולגנים, אבל מסתדרים בסופו של דבר. הדימוי משלב בין יופי לאי־סדר כמו הזוגיות עצמה.
“שוב את יוצאת איתי מהקווים” הוא רגיל למסגרות, היא זו ששוברת אותן. יציאה מהקווים היא גם מעשה אמנותי וגם אקט זוגי: להתנסות, לא לפחד, לא להיתקע. הציווי שלו: “תציירי על כל הדף שלי לבבות” הוא כמעט ילדותי, וזה בדיוק העניין: להחזיר לתוך הקשר פשטות, משחקיות, לא דרמה אינטלקטואלית.
החלקים של המוסיקה מתחברים בצורה אפקטיבית בטון שירה מלנכולי מתכוון: היפ־הופ – משחקי מילים, הומור, עקיצות, פופ – מבנה מובהק, פזמון קליט, מזרחית – סלסולים, פתיחות בטון חם, אותנטי.
אלמוג טבקה פיקאסו
בית1
ובלילות כשאת נירדמת ואני על המחשב
המוזה באה מהדלת של הלב אני כותב
ומחבר מילים ריקות שאת אלמוג הן מסבירות
ומה את בשבילו
וזה קשה לבחור מילים שכבר שמעת אותם אתמול
זה לא חדש זה לא ישן כל רגע כלום הופך הכל
והעולם הזה ישר זה רק סיפור שהוא עגול
אנחנו בתוכו
אם לדקה נשבור את המסגרת
נצייר ענן לבן כשבשמיים תכלת
אם כל אדם עולם קטן את כל כוכבי הלכת
למרות שאת כולך אביב ואני כולי שלכת
משום מה את נשארת
אולי זה מגלגול אחר
אולי אנחנו שני זרים שוזרים ביחד זר
אז את שלי לעולמים או עד שנוותר
והציור של מונה ליזה לידך כלכך חיוור
פזמון:
כן את יפה כמו ציור של פיקאסו
והחיים הם כמו התלתלים שלך
תמיד מסתדרים בסוף
כשהכל ניראה לך מסובך
כמו ציור של פיקאסו
מחבר את כל החלקים שבך
תמיד מתחברים בסוף
בית2
וזה נכון זה מסובך אבל לכתוב אני מוכרח
וכבר אמרתי את זה פעם במכתב שהוא שלך
וכשראינו את הסוף פתאום האופק רק הלך
ונהיה רחוק
את הסתכלת לי בעיניים ואמרת שזה משחק
ניצחת אותי בלאהוב עשית לי סטרייק עשית שח מט
זה לא כוחות כי את סופה של רגשות בתוך הים
בואי אגלה לך סוד
אם אני דף חלק אז את צבעי פסטל
כל משיכת מכחול שלך הריח ממסטל
איתי בכל מקום תמיד אנחנו אור וצל
הזמן עובר אני לא מתרגל
כשהקשר מטלטל מה שנותר זה לסלסל
שוב את יוצאת איתי מהקווים ולא רוצה לחזור
והרחוב מלא באנשים שלא בוחרים באור
אז בואי לא נהיה כאלה החיים קצרים ממילא
תציירי על כל הדף שלי לבבות
פזמון:
כן את יפה כמו ציור של פיקאסו
והחיים הם כמו התלתלים שלך
תמיד מסתדרים בסוף
כשהכל ניראה לך מסובך
כמו ציור של פיקאסו
מחבר את כל החלקים שבך
תמיד מתחברים בסוף
