אי אפשר לשפוט / להתייחס לאלבום הזה רק על ידי האזנה לו… חייבים לצפות בהופעה החיה, היא פשוט מדהימה. אתה זוכה לחוות עוצמה רגשית כזו שמוטמעת בכל המוזיקה… אני חושב שזה מה שהופך את האלבום הזה לכל כך נהדר: הדרך שבה ז'ובים, גל קוסטה והאחרים מתמסרים לצליל שלהם, הכל פשוט כל כך אמיתי, כל כך טבעי… ז'ובים נותן את הכל בצורה כל כך כנה, שאנחנו לא יכולים פשוט שלא לאהוב את היוצר, האיש ואת המורשת שלו.
ז'ובים בקונצרט הברזילאי האחרון שלו – והלפני אחרון בחייו – באירוע חם ומלא כוכבים , בו מוזיקאי ג'אז אמריקאים הגיעו לפסטיבל הג'אז החופשי בסאו פאולו כדי לחלוק לו כבוד. הדיסק הזה יכול להיקרא גם "Herbie Hancock and friends", כיוון שהפסנתרן יזם והוביל את הפרויקט היפהפה הזה
המדהים באירוע המוזיקלי הזה – באיזו קלות הצליחו נגני הג'אז ללכוד את המהות המוזיקלית של ז'ובים מבלי להתפשר באמת על סגנונותיהם הייחודיים. כך, ג'ו הנדרסון משלב את הנגינה הקולחת שלו במסורת הבוסה נובה של סקסופון הטנור. שירלי הורן מבצעת את "Once I Loved" בצורה ייחודית משלה, התואמת בצורה מושלמת את מצב הרוח של השיר, וגם הסקאטינג של ג'ון הנדריקס מתלבש על סמבה כמו כפפה ליד.
הפסנתרנים חורגים מעט מהקו של ז'ובים המורכבות המודרנית של הרבי הנקוק, ההברקות הטכניות של גונזלו רובלקבה משולבים בסלסה אפרו-קובנית – אך הם נשארים במסלול סביב ז'ובים. המלחין עצמו מופיע רק בארבעת הרצועות האחרונות – הוא נשמע עייף וחולה – אך הוא מקרין את חמימותו ורוחו לאורך כל הערב.
