“Automatic for the People”, האלבום השמיני של להקת R.E.M., שיצא בשנת 1992, נחשב לאחד מהישגי השיא של הלהקה ובין האלבומים המשמעותיים ביותר של שנות ה-90. האלבום מתמקד בנושאים של מוות, אובדן, נוסטלגיה ומורכבות רגשית, והוא זכה לשבחים על המוזיקה הבוגרת והעמוקה שלו.
בהשוואה לאלבומם הקודם Out of Time (1991), שהיה יותר פופי ובעל השפעות פולק, “Automatic for the People” מתאפיין בסאונד יותר מלנכולי, שקט ובעל נגיעות אקוסטיות. הוא מוותר במידה רבה על הצליל הרוקי המוקדם של הלהקה, ומתמקד בעיבודים עדינים ושירים אישיים ואינטימיים. העיבודים כוללים שימוש בכלים קלאסיים כמו פסנתר וכלי מיתר/ המפיק סקוט ליט, שעבד עם הלהקה גם בעבר, תרם לשימור תחושת האינטימיות והמלודיות העדינות.
השיר “Everybody Hurts”, אחד הלהיטים הבולטים באלבום, הפך להמנון של תקווה ונחמה עבור רבים. הוא מתמודד עם נושאים של כאב אישי וייאוש, ונכתב מתוך כוונה לפנות לאנשים המתמודדים עם קשיים.
“Man on the Moon” הוא מחווה לקומיקאי אנדי קאופמן, הוא שיר יותר קליל במבנהו, אבל עדיין מציע עומק פילוסופי עם עיסוק בהטלת ספק במציאות ובאמת.
“Drive”, השיר הפותח, מעביר תחושת השתקפות עצמית עם קצב איטי ומלודיה מינימליסטית, ומהווה הצהרה לגבי שינוי הכיוון המוזיקלי של הלהקה. השיר עוסק בנושאים של ניכור וביקורת על החברה, מה שהופך אותו לפתיחה חזקה ומשמעותית לאלבום.
האלבום זכה לשבחים גורפים הן מהמבקרים ומהקהל. הוא נתפס כיצירה מתוחכמת ובוגרת, שהמשיכה את מגמת ההצלחה של הלהקה אך גם הביאה לעומק מוזיקלי שלא היה קיים ברבים מהפרויקטים הקודמים שלה. השילוב של מוזיקה עדינה ועיבודים קלאסיים עם כתיבה רגשית ומעמיקה זיכה את האלבום בתארים של אחד האלבומים הגדולים של העשור. הביקורת שיבחה במיוחד את היכולת של R.E.M. לשלב בין אלמנטים פשוטים ומינימליסטיים לבין עומק רגשי ופילוסופי, ואת קולו הייחודי של מייקל סטייפ, סולן הלהקה, שמוביל את האלבום דרך מגוון רגשות. “Automatic for the People” נשאר רלוונטי ומשמעותי גם בימינו.
R.E.M. – Losing My Religion אר.אי.אם Automatic for the People
