בן ארצי מזדהה עם דמותו של הרוזן ממונטה כריסטו, אדמונד דנטס (הסיפור מאת אלכסנדר דיומא האב), שהושלך לכלא לאחר הפללתו במעשה רמיה, ואחריתו – נקמה בכל האנשים שעשו לו משפט לא צודק. בן ארצי לוקח מהנרטיב של הרוזן את תכונת היכולת להחזיק מעמד ולא להישבר, לא את הרצון לנקום.  פרט לכך, נקודת ההשקה עם סיפורו של הרוזן רופפת למדי. בן ארצי מתאר תקופ דכדוך בה זלגו דמעות, השפעת מצוקת הנפש על הגוף ("הלכתי כפוף מכאב"), וגם בהווה – תחושת זרות וניכור, אלא שעכשיו כבר לא לוקח ללב, הדמעות יבשו והפצעים הגלידו. יש שינוי.
המנגינה הנוגה, הטון המלנכולי, ההרמוניה מזכירים פופ בנוסח גילברט או'סאליבן (Clair), עגמומיות, קדרות של געגועים, מלודיות מאוד עגולות, נגיעת פול מקרטנית, אולד-פאשניות של פשטות יפה.  בן ארצי ממשיך להתגורר בד' אמותיו. גם כשהוא מספר על שיקום נפשי – עדיין המוסיקה אינה מגלה עליו דברים חדשים מסעירים, אבל בהחלט משדרת תחושת עצבות, בסולם שאני מכיר אצלו, במנגינה שהיא סייסמוגרף המדייק בהצגת הלך הנפש.

הרבה זמן זלגו הדמעות/ עכשיו כבר עיניי יבשות/ עכשיו פה מול שמש חורפית/ לאט הפצעים מגלידים
הלכתי כפוף מכאב/ עכשיו אני שוב מזדקף/ עוד חושך אבל שם רחוק/ האור כבר מתחיל לעלות
הרוזן ממונטה קריסטו בראשי מהדהד/ על עץ שבחלון אני מביט, דרכו לומד/ איך לא להישבר מרוחות נושבות שיש
אני זר מול רוב מה שקורה/ אבל כבר לא אכפת לי מזה/ פעם לקחתי ללב/ כל ערב אפור שיורד
הרבה זמן זלגו הדמעות/ עכשיו כבר עיניי יבשות/ עכשיו פה מול שמש ניצחית/ לאט הפצעים מגלידים
הרוזן ממונטה קריסטו בראשי מהדהד/ על עץ שבחלון אני מביט, דרכו לומד/ איך לא להישבר מרוחות נושבות שיש