האנג'לסי - רותם בר אור צילום מרגלית חרסונסקי

השקת Nodyssey

theAngelcy האנג'לסי

4.5/5

כמעט ללא חיבור לסצנת המוזיקה הישראלית/ תל אביבית, שישיית הפולק האנג'לסי, שצמחה והתמקצעה בהופעות  ברחבי הארץ ובאירופה, כבר מופיעה בתל-אביב על תקן להקת חו"ל.  הופעת האנגר סולדאאוט, קהל עצום, שמביע אמון במוסיקה  מסוג הפולק האלטרנטיבי, שאינו מתחנן להגדרה מדויקת, מעין "ארקייד פייר" מזן מקומי, פחות מיינסטרים מלהקה כמו "ממפורד & סאנס", הגם שאחדים מן השירים הם פולק רוק מלודי הרמוני, שנשמע עכשווי ומלהיב.
הם הגיעו להאנגר להשיק את Nodyssey, כשהם עדיין רכובים על ההצלחה של Exit Inside, שיצא לפני 4 שנים. כמו האודיסיאה של הומרוס, "נודיסי" מציע מסע. האלבום נולד על הכביש, כאשר הלהקה נסעה בוואן להופעות. סיטואציה נדירה בימים בהם מוסיקה נוצרת במחשב. הצליל של האנג'לסי ייחודי כבר בבחירה של הכלים: בס כפול, קלרינט, ויולה, שני מתופפים, וכמובן הקולות היפים, שמספקים שכבה ווקאלית חיונית לסולן רותם בר אור.
שלא כמו באלבום החדש, האנג'לסי לא פתחו את ההופעה בהאנגר ב-Rising, פולק רוק קצבי, שיר שהיה מכניס את המופע להילוך גבוה. הוא הגיע רק אחרי I Worry המלנכולי, שיר אישי על חרדה וחרטה.  Rising, ששובץ שני, אומר משהו כמו – "אנחנו נעים מהר מעבר למוחנו/ אנחנו נסחפים/ מאבדים תחושת הזמן/ אנחנו אחד/ אנחנו אחד/ כל הלבבות נמסים בשמש…"  שיר על מצב קיומי. המוסיקה פשוטה. פולק רוק קצבי ותוסס.
האלבום החדש פחות "להיטי" מקודמו ויותר מאתגר בהקשבה – לפחות ראשונה, נפרש על מרחב נושאים מחשיפה אישית כואבת (I Worry, Breakdown, Cetacean Breaking) ועד נושאים חברתיים ופוליטיים (The Revolution, Holyland). השירים  פסיכולוגיסטיים פילוסופיים על ה"אני הקולקטיבי" ו"האני הפרטי". המוסיקה היא פולק אותנטי, שנצבע בהרמוניות ייחודיות שמגיעות עד אופרת פופ. שישה נגנים שעושים תמהיל אלטרנטיבי מפתיע, כשבמרכז בר אור בעל הקול הייחודי (מר-מתוק-עצוב-תמים-מפוכח) מוסיקאי ורסטילי ואקלקטי, שמתרגם השפעות לאפיקים מוסיקליים קליטים ומיוחדים בשירים, שנעים בין פחד ממציאות קטסטרופלית לכמיהה לעולם מלאכי ואהבה אמיתית.
השירים הם מעין ציורים מוסיקליים, שאינם מסמנים גבולות של זמן. המיוחדות היא בחוסר האופנתיות. טקסטים שיש בהם תערובת של חלום-מיסטי ונגיעות במציאות ובזמן. מוסיקה שאינה מסמנת קו: תערובת של ישן וחדש, פולק וקלאסי, בלוז, אפרו, רגאיי, מוסיקה חסידית, ובעיקר מוסיקה שמצטיינת בתזמורים לא שגרתיים. השירים החדשים התקבלו בקרירות מסוימת, כולל Breakdown, שיצא כסינגל, וזה טבעי כשמדובר באלבום חדש, שעובר הרצה על הקהל. מכל מקום, האנג'לסי הצליחו ליצור שילוב  בין שני האלבומים ואף לשלב אורחים בצורה אפקטיבית, במיוחד נצ'י נצ', כזמר מן השורה (לא ראפר) מפתיע ב – Secret Room, ובהמשך בביצוע יפהפה של "עגל הזהב" בליווי הלהקה.
אחד משיאי הערב: השיר Holyland,  נגיעה אמיצה במציאות המקומית, בפצע שאמנים לא מעזים לגעת בו. ("אני לא זקוק לארץ קדושה/ אני זקוק רק לבית … אנחנו לא זקוקים לעוד אדמות קדושות, האנשים הם האדמות"). הפשטות הישירה בשיר הזה מסמנת פן נועז בדרכה של  הלהקה – מסר ישיר שאינו משתמע לשתי פנים.
את הסוכריות השאירו להדרן , כשבסיום ל – The Call, מצטרפת האורחת דניאלה ספקטור, שיר מלודי זורם בנתיב קליט להפליא אליו מצטרפים קולות שירת רבים, שמעניקים לו חגיגיות המנונית. המוסיקה של "האנג'לסי" אינה  אלטרנטיבה פלצנית. אתה מתחבר לזרם מחשבותיו-תחושותיו של המספר, בר אור, מתענג על המנגינות והתזמורים העשירים, מתיידד איתם, מתאהב לאט בחדש, ומחדש – בישן.

השתתפו: גל מאסטרו – קונטרבס, מאיה לי רומן – ויולה, אודי נאור – תופים וכלי הקשה, מעיין זמרי – תופים וכלי הקשה, אורי מרום קלרינט, רותם בר אור – גיטרות יוקיללה, שירה.
אורחים: נצ'י נצ', דניאלה ספקטור.
שירים
I Worry, Rising, People Of The Heaven, My Baby Boy, Freedom Fighters, Breakdown, Giant Heart, Kol Hadvarim, Captain Zero, All Around The Wishing Well, Everyone, Cetacean Stranding, Secret Room, Egel Hazahav, Holyland, The Revolution, Burning Man, Nodyssey, Dreamer, Mona Lisa, The Call

צילומים: מרגלית חרסונסקי

Rising

Peoples Of The Heavens

My Baby Boy

Mona Lisa

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן