יש משהו מסקרן במפגש בין המוזיקה של דיסני לבין הג׳אז. אלה מנגינות שנכתבו במקור כדי לשרת סיפור קולנועי, לעורר רגש ולצרוב בזיכרון המלודי של המאזין. כשהמנגינות עוברות לעולם הג׳אז, הן משתחררות במידה מסוימת מן הסיפור המקורי, והופכות לחומר גלם ליצירה חדשה: המנגינה נשארת מוכרת, אבל האלתור, ההרמוניה והאינטראקציה בין הנגנים מעניקים לה חיים אחרים.

בשנת 1957 לקח דייב ברובק את השירים שרבים גדלו עליהם מסרטי דיסני האהובים, והפך אותם ליצירות ג'אז מלאות דמיון, תחכום, הומור וסווינג. פתאום שירי הילדות נשמעים כמו סטנדרטים של ג'אז – מבלי לאבד את הקסם, התמימות והחיוך שהם מעוררים גם היום. הרביעייה שלו שילבה מדי פעם שירי דיסני בהופעות החיות שלה במשך זמן מה. באותה תקופה, שירי דיסני נחשבו לעיתים קרובות לחומר פופ קליל שנמצא מתחת לרמתם של מוזיקאי ג'אז, אך ברובק לקח סיכון מסחרי שהשתלם. בהמשך, אמני ג'אז נוספים הקליטו שירי דיסני הלחן "Someday My Prince Will Come" הפך להיט במיוחד כסטנדרט ג'אז, והוקלט מאוחר יותר, בין היתר על, ידי מיילס דייוויס וג'ון קולטריין.
בחלקו השני של הערב, שהתחיל בנגינת האלבום Time Out, החזירה חמישיית קטיה טובול ועופר שפירא לחיים אלבום יוצא דופן, שהוא בו־זמנית חגיגה של ג'אז משובח ומסע נוסטלגי אל פס הקול של הילדות. ההופעה, כמו האלבום הזה, הציגה צד אחר של ברובק – פחות הצהרה קצבית נועזת, ויותר מפגש בין מלודיה, דמיון ותחכום. לחמישייה הצטרף כאורח מיוחד החלילן אילן סאלם – מאגדות הג'אז הישראלי.

גם אם לא שמעתם מעולם את האלבום, תמצאו את עצמכם מזהים את המלודיות כבר מהצלילים הראשונים (קטעי וידיאו למטה). כאמור, שירי הילדות נשמעים כמו סטנדרטים של ג'אז.
הנקודה המעניינת במופע היא המפגש בין המנגינות המוכרות של דיסני לבין האלתור הג׳אזי, ובעיקר האופן שבו אילן סאלם ועופר שפירא הפכו את המפגש בין החליל לסקסופון לדיאלוג מוזיקלי.
החמישיה "תרגמה" נפלא את  Dave Digs Disney – בבניית המתח שבין מנגינות מוכרות ופשוטות לכאורה, ובין שפה מוזיקלית מורכבת. ברובד הראשון שמענו את הקסם הנוסטלגי של דיסני. ברובד השני גילינו את האלתור, ההרמוניה, האינטראקציה בין הנגנים והפרשנות האישית.
ההבטחה האמנותית של פרויקט כזה טמונה במעבר מן המוכר אל הבלתי צפוי. האוזן מזהה את השיר, אך ההקשבה מתחדדת לנוכח האפשרות שהמנגינה תוביל למפנה הרמוני, לאלתור או לשיחה בין הכלים. כך הופך המוכר לנקודת מוצא להרפתקה מוזיקלית.

במופע המבוסס על חומרים מוכרים כל-כך, תפקיד הפסנתר אינו מסתכם בליווי המנגינה. הפסנתרנית קטיה טובול נדרשה להחזיק יחד את הזהות המלודית של השירים ואת המרחב ההרמוני והקצבי המאפשר לנגנים האחרים לפרש אותם מחדש. זהו איזון עדין: שמירה על הקסם המקורי, בלי להפוך את הביצוע לשחזור נוסטלגי בלבד.

אחד ההיבטים היפים במיוחד במופע היה המפגש בין הסקסופוניסט עופר שפירא לבין החלילן אילן סאלם. האינטראקציה ביניהם הוסיפה מימד משמעותי למוזיקה: במקום להסתפק בחלוקת תפקידים קבועה בין סולן למלווה, נוצר מרחב של תגובה, הקשבה והשלמה הדדית.
לסקסופון ולחליל אישיות צלילית שונה. לסקסופון יש בדרך כלל נוכחות גמישה, עשירה ולעיתים מחוספסת יותר, ואילו החליל עשוי להביא עמו שקיפות, קלילות ותחושה אוורירית. כשהכלים נפגשים, ההבדל ביניהם אינו רק עניין של גוון; הוא יכול להפוך למנוע של דיאלוג מוזיקלי. משפט שמציג כלי אחד עשוי להיענות בידי האחר, רעיון מלודי יכול להתפתח בכיוונים שונים, וההקשבה ההדדית יכולה להיות מעניינת לא פחות מן האלתור עצמו.
נוכחותו של סאלם הרחיבה אפוא את אפשרויות הביטוי של ההרכב. היא אפשרה לשפירא לא רק להציג את השפה האישית שלו בסקסופון, אלא גם להעמיד אותה מול קול מוזיקלי אחר, בעל צבע ואופי משלו.

הרגע שבו שפירא הניח את הסקסופון, ועבר העצמו לחליל, וניגן בדואט עם אילן סאלם את When You Wish Upon a Star מתוך הסרט Pinocchio, אחת הבלדות המזוהות ביותר עם עולם דיסני, היה מרגעי השיא בערב. מרכז הכובד אל שני קולות בעלי צבע קרוב שהתמזגו זה בזה, גם חשפו את ההבדלים הדקים בנגינת החליל של השניים. המעבר של שפירא לחליל היה יותר משינוי טכני. הוא שינה את תפקידו בתוך ההרכב ואת מערכת היחסים שלו עם סאלם. עד לאותו רגע, הסקסופון והחליל נפגשו כשני קולות מובחנים. המפגש בין שני נגנים החולקים את אותו כלי הפכה שיחה אינטימית במיוחד. דווקא משום שמדובר במנגינה מוכרת, יש בה פוטנציאל לרגע שבו הווירטואוזיות נסוגה מעט לטובת הקשבה, נשימה ורגישות. היופי אינו חייב לנבוע מהפגנת יכולת מרשימה, אלא מהאופן שבו שני הנגנים מאפשרים למנגינה להתפתח ביניהם.
אפשר לראות בבחירה הזאת גם המחשה לרעיון המרכזי של המופע: מוזיקה מוכרת אינה חייבת להישאר כלואה בגרסה המקורית שלה. שינוי בכלי הנגינה ובמרקם יכול לפתוח בפניה עולם רגשי חדש, בלי לאבד את הקסם הראשוני, שבו נחרתה בזיכרון מלכתחילה.

האתגר של מופע המוקדש למוזיקת דיסני הוא להימנע משתי מלכודות: מצד אחד, ביצוע שמסתפק בהצגת מנגינות אהובות; מצד אחר, עיבוד שמתרחק כל כך מן המקור עד שהקשר הרגשי אליו נחלש. המופע של חמישיית קטיה טובול ועופר שפירא, עם אילן סאלם בחליל, קיבל ביטוי מרוכז של הקשבה הדדית, ונכונות לוותר לרגע על הזהות המלודית של שירי דיסני המוכרים לטובת מפגש צלילי חדש.

עופר שפירא – סקסופון; אילן סאלם – חליל; קטיה טובול – פסנתר; אלון ניר – קונטרבס, שי זלמן – תופים

צילומי סטילס: מרגלית חרסונסקי

חמיששית קטיה טובול ועופר שפירא עם אילן סאלם – Very Good Advice

Alice in Wonderland

Give A Little Whistle

When You Wish Upon A Star

Some Day My Prince Will Come

Heigh-Ho

בנגן – התקליט המקורי Dave Brubeck Quartet. Dave Digs Disney