"דה וויס אולסטארס” בערוץ 13 היא ניסיון למנף מותג מוכר כדי לייצר רייטינג, במקום להציע לצופים פורמט מוזיקלי חדש באמת. כשיש תחרות חריפה בין ערוצי הטלוויזיה. ההנחה היא: למותג מוכר יש יתרון: הקהל כבר מכיר את השופטים, את האווירה, את סגנון התחרות ולעיתים גם את המתמודדים עצמם. לא צריך להתחיל מאפס כדי לעורר עניין. תוכנית הבכורה אולי עוררה עניין וסקרנות, אבל נראתה מאולצת, ניסיון לסחוט עוד משהו מהלימון, אבל בלי לייצר לימונדה.
המגמה של מפיקי התוכנית הייתה יצירת תחושת אירוע מסעיר: המילה "אולסטארס” מבטיחה מפגש של הטובים והמוכרים, ומייצרת ציפייה לתחרות גדולה יותר. התוצאה ההר הוליד עכבר. נכון, המנטורים שיחקו אותה מופתעים בשאגות התפעלות מנופחות "אני לא מאמין", "מטורף שבאת", "אמאל'ה אבאל'ה", "אני בשוק", "ואהה", "תותח על", "חולה עליך", "איז וייב, איזה גרוב" אבל כוכבים במשמעות "סטארס" לא ממש נצצו. השימוש בחוקי הפורמט – כמו הבחירה של ה"כוכב" במנטור נראה סתמי ומאולץ, אם הוא "סטאר" מה הוא צריך מנטור? מצחיק שלואי עלי הנפלא אולץ לבחור במנטור. שרון פרי? – נו די. ל"סטארים" הם אומרים משפט כמו "אני אשמח" לעבוד איתך, כאילו מדובר במתמודד מתחיל הנדרש להשתדרג.
מה הנימוקים לכך שלא מסתובבים ל"אודישן" של ה"סטאר". עדן בן זקן אמרה לתומר שרון, השחקן, הקומיקאי והזמר:, ששר "רד הוט צ'ילי פפרז" – "אני עפה עליך הצבע קול שלך – סבבה, אבל הקול שלך לא החזיק מים, כאילן היה לך יפה בצעקות", ועל כך ייאמר "ווט דה פאק". למה נתנו לבן זקן כיסא של מנטורית? ב"מנורה" מול אלפים היא שווה הרבה. בדה וויס" – פחות מ-30 שקל.
ניסיון לתקן כישלון מסחרי באמצעות אותו מותג
לעצם העניין: במקום להשקיע בפורמט חדש ולא מוכר, "ערוץ 1" משתמש בנכס משומש בכוח, כאילו זה אוצר שימשיך להטיל ביצי זהב גם אם ישנו את תכניו ל"אטרקטיביים" יותר. הבעיה היותר עמוקה: לא נוצר תוכן שיש בו ערך אמנותי ובידורי בפני עצמו. בעיקר ארזו מחדש מוצר מוכר כדי לנסות להשאיר את הצופה מול המסך.
רשת 13 מעלה את „אולסטארס” כחודש בלבד לאחר סיום העונה הרגילה, שלא הצליחה להשיג נתוני צפייה גבוהים במיוחד. זה הופך את הסיפור למעניין יותר: ייתכן שלא מדובר רק ברצון להרחיב את המותג, אלא גם בניסיון לתקן במהירות כישלון מסחרי באמצעות אותו מותג עצמו בהבדל מהותי: כשהמתמודדים הם מפורסמים, השאלה כבר אינה רק מי הזמר הטוב ביותר, אלא מי יפתיע, מי ייחשף כזמר שלא הכרנו ומי יעמוד במבוכה מול הקולגות שלו. זה יכול לייצר בידור מסוג אחר, גם אם הוא פחות נאמן לרעיון המקורי של גילוי כישרונות חדשים. התחושה הייתה. פספס בענק. לתחושתי – תוכנית מיותרת, אנטי קליימקס לפורמט המקורי.
המבחן האמיתי הוא זה: האם הצופה מקבל תחרות מוזיקלית מעניינת, או בעיקר מופע של חשיפת מפורסמים, הפתעות ודרמות שנועדו לייצר שיחה ברשתות החברתיות? לפי תוכנית הפתיחה – המוזיקה הופכת לכלי, והמותג הופך למכונת רייטינג.
ואולי יש כאן גם אירוניה: דווקא כשערוץ נמצא בלחץ להוכיח את כוחו מול המתחרים, הוא עלול להעדיף את מה שמוכר ובטוח על פני יצירה מקורית ואמיצה, לא תחכום בידורי אלא ניסיון למכור לו את אותו מוצר באריזה חדשה.
עידו מוסרי – "אם את עדיין אוהבת אותי"
לואי עלי – "רוז"
שרון פרי – "בך לא נוגע"
ישראל בר און – "ימי בנימינה"
שורטי – "אינטלקטוערסית"
שראל – "מאוהב בגשם"
דוד שאול – "שיר ללא שם"
תומר שרון – Under A Bridge
דניאל גרנט – "סחרחורת"
מיקי מוכתר – "לראות את האור"
מיקה צור – "ילד אסור ילד מותר"
מאיה אברהם – "עד הקצה"
מנדי טווערסקי – "מגדלים"
אמילי קופר – Love In The Dark
נתנאל רודניצקי – "ילד של אבא"
עדי אלון – "עונות"
ליאת אחירון – "נשק אותי"
רוני לוי – "כל הזמן הזה"
נוי פדלון – "היינו עושים אהבה"
ג'קו אייזנברג – "עטוף ברחמים"
דו קרב
מיקי – מוכתר – שורטי – "מיליון דולר"
עידן אלתרמן – דנה לפידות – Shallow
נתנאל רודניצקי – רוני לוי "נופל וקם"
לואי עלי אושר ביטון – "נוצה ברוח"
עדי אלון – דניאל ברזילאי -"שיר שאת אוהבת"
אמילי קופר – דניאל גרנט – "הסוד'
עידן מוסרי – יהלי עמוס אקוניס – "מנגן ושר:
דוד שאול – ג'קו אייזנברג – "רואים רחוק רואים שקוף"
חצי גמר
אמילי קופר – "לגור איתו"
לואי עלי – "רוב הזמן את אשתי"
שורטי – Loose Yourself
נוי פדלון – "נשל הנחש"
מאיה אברהם -"הגולה"
ג'קו אייזנברג – "דברים שרציתי לומר"
יהלי עמוס אקוניס – Locked Out Of Heaven
דנה לפידות – "ברצלונה"
רוני לוי – "אהבת השם"
דניאל ברזילאי – "אין לי אהבה"
שראל – "ברצלונה"
מיקה צור – Russian Roulette
