את השיר שמעתי ברדיו. לא יחצנים, לא המלצות. במכונית, ככה על הדרך, שלושים וחמש מעלות בחוץ, מזגן. ואז – מי זה חנן בן ארי? אתם מכירים את המומנט הזה: קול שמדבר מהלב, שמביע תחושת הגעגועים במנגינה מסבירת אוזן, שעושה את דרכה למקומות התחושה הנכונים. יש בשיר אמא, יש פצע של געגוע למקום, זיכרונות ששורפים את המוח ויש ניגון.
זה שיר על אדם שגדל על הבטחה גדולה, נשבר מהפער בינה לבין המציאות, ועדיין – מסרב לוותר עליה לגמרי.
כבר מהשורה הראשונה ברור שמדובר בשיר על זיכרון חי: “ושוב אותו ניגון / ששרת לי פעם שיר ערש” ה“ניגון” הוא הרבה יותר ממוזיקה – קול האם, תחושת ביטחון, ילדות, בית, שורש. הוא חוזר שוב ושוב, כמו טראומה רכה: מנחם – אבל גם פוצע.
האמא בשיר היא אמא ביולוגית וגם אמא־ארץ, אמא־אמונה, אמא־תקווה – “אמרת: הבט אל השמים / הבטחת שיום יבוא ועוד נשוב לכאן”. זו הבטחה חינוכית, כמעט ציונית־אמונית, לא הבטחה של נוחות, אלא של עתיד.
הילד האמין – והמבוגר מתקשה.
“שם אל מול אותו הים / כשהחולות היו לי בית” – הילדות מתוארת כמרחב פתוח של של חופש, שייכות וטבע. “והרוחות לחשו לי שאנ’לא לבד” – העולם אז דיבר. היום – שותק.
הפזמון: וידוי של חוסר אונים: “אמא, אם הייתי יכול רק / לרפא את הגעגוע” – געגוע מוצג כמחלה שאין לה תרופה., לא געגוע מתוק – אלא שורף: “הזיכרונות עוד שורפים את המוח”, וזו שורה קשה במיוחד: “האהבה לא ניצחה. גם לא הרוח”. כלומר לא האהבה, לא האידיאלים, לא הזמן – שום דבר לא פתר את הכאב.
בן ארי שר על אובדן התמימות. “הלב נבגד הוא לא נותן לי לבטוח” – אין כאן האשמה חיצונית. הלב עצמו “בגד” – איבד את היכולת להאמין, להישען, לסמוך.
“גם הילדים פרחו לאט / כמעט כולם הקימו בית” – החיים המשיכו, לכאורה כרגיל. אבל: “רק השמות של הרחובות זוכרים מה שנגנז”. העבר לא נעלם – הוא קבור בתוך השמות, בתוך השפה, בתוך הזיכרון הקולקטיבי.
“זוכרת שרנו מול היכל / אם אשכחך ירושלים” – זה רגע מכריע, פסוק של שבועה מושר כזיכרון ילדות, אבל עכשיו הוא נשמע כמעט אירוני־כואב: לא שכחנו – אבל הזיכרון עצמו מכאיב.
בסוף השיר חל שינוי: “האהבה לא כבתה גם לא הרוח”, “הלב פועם, הלב רוצה שוב לשמוח” – אין פתרון מלא, אבל יש תזוזה מהאשמה לכמיהה, מהבריחה לרצון להאמין מחדש
והניגון?
“והניגון עוד נותן את הכח” – הוא לא ריפא את הגעגוע, אבל הוא מאפשר להמשיך. מהו כוחו של ניגון? שהוא נותן כוח למילים. חנן בן ארי נתן כוח למילים. תוגת געגועיו עברה.
ושוב אותו ניגון / ששרת לי פעם שיר ערש/ הוא מתנגן בלב מזכיר דברים משם/ שם אל מול אותו הים / כשהחולות היו לי בית/ והרוחות לחשו לי שאנל'א לבד
ואת החזקת לי את היד /אמרת: "הבט אל השמים"/ הבטחת שיום יבוא ועוד נשוב לכאן…
אמא, אם הייתי יכול רק / לרפא את הגעגוע/ הזיכרונות עוד שורפים את המוח / האהבה לא ניצחה. גם לא הרוח/ אמא אם הייתי יכול רק / האמין לך ולא לברוח/ הלב נבגד הוא לא נותן לי לבטוח / רק הניגון עוד נותן את הכח
ושוב אותו ניגון / בכל שנה בקיץ/ בחממות גדלים פרחים כתומים כמו אז/ גם הילדים פרחו לאט / כמעט כולם הקימו בית/ רק השמות של הרחובות זוכרים מה שנגנז
זוכרת שרנו מול היכל / אם אשכחך ירושלים / צעקנו יום יבוא ועוד נשוב לכאן…
פזמון: אמא, אם הייתי יכול רק / לרפא את הגעגוע…
עוד נשוב לשם, עוד נשוב לשם, עוד נשוב אמא, עוד נשוב…
אמא, אם הייתי יכול רק / לרפא את הגעגוע/ הזיכרונות עוד שורפים את המוח / האהבה לא כבתה גם לא הרוח/ אמא אם הייתי יכול רק / להאמין לך ולא לברוח
הלב פועם, הלב רוצה שוב לשמוח / והניגון עוד נותן את הכח
